קוד: גר - תושב בתנ"ך
סוג: הבדל
מאת: אראל
אל:
בימי התורה, כמו גם בימינו, היו בחברה האנושית מעמדות שונים בעלי
זכויות שונות. פרשה אחת שמבדילה בין המעמדות הללו היא פרשת הפסח (שמות
יב43-49): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל-
בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. וְכָל-
עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף--וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ.
תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר,
לֹא-יֹאכַל בּוֹ.
בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה;
וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ
גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לה' -
הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח
הָאָרֶץ; וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח,
וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם
". ל"תושב" ול"שכיר" אסור לאכול מהפסח, אך ל"גר" מותר (אם הוא נימול).
הפרשה מבחינה בין שני סוגים של אנשים:
וכל זר, לא יאכל קודש; תושב כוהן ושכיר, לא יאכל קודש").
הראשונים נמצאים כאן רק באופן זמני, הם אינם חלק מהציבור היהודי, ולכן אין זה הגיוני לשתף אותם בחג הלאומי שלנו; האחרונים, גם אם אינם ממוצא יהודי, נמצאים איתנו באופן קבוע, ולכן יש לשתף אותם.
יש הבדל בין "תושב" לבין "גר":
אדם שבא לכאן באופן זמני בלבד, לא רשאי להשתתף בקרבן הפסח, שהוא החג
הלאומי של עם-ישראל. אך אדם שהיגר לכאן באופן קבוע, נמצא במצב דומה למצב
שבו היו בני-ישראל במצרים - "כי גרים הייתם
", ולכן חג הפסח הוא למעשה גם החג שלו (בתנאי שהוא נימול).
פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים שבהם נזכר "גר" (פירוט):
יָדֹעַ תֵּדַע כִּי- גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", ובדברים י19 נאמר "
וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר, כִּי- גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם": בני-ישראל אכן היו "גרים" בארץ מצרים, כי הם עזבו את מולדתם והיגרו לשם למשך כמה דורות.
גר הייתי בארץ נוכרייה": לאחר שהתחתן עם אישה מדיינית והוליד ממנה בן, הוא כבר הרגיש שהיגר באופן קבוע מארץ מצרים לארץ מדיין.
וגם לפסוק נוסף שבו נזכר "תושב":
כשכיר כתושב יהיה עימך; עד שנת היובל יעבוד עימך. ויצא מעימך הוא ובניו עימו; ושב אל משפחתו, ואל אחוזת אבותיו ישוב": הקונה צריך להתייחס אל העבד כאל תושב זמני בלבד, שיחזור הביתה תוך מספר שנים.
חוקים רבים בתורה מתייחסים אל הגֵר כאל אדם חלש, שזקוק להגנה ולחמלה, כמו הלֵוִי (שאין לו קרקע), היתום והאלמנה (שאין להם אב שישמור על זכויותיהם). החוקים מדגישים, שיש לאהוב את הגר, לשמח אותו, ולעזור לו לשמור על זכויותיו.
חוקים אלה אינם מתייחסים לתושב, שכן לתושב יש בית קבוע בארץ מולדתו, ושם גם יש לו זכויות אזרח מלאות; הוא נמצא כאן רק באופן זמני, ולכן אינו זקוק להגנה מיוחדת. לכן:
וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ: מֵאֵת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם--מֵהֶם תִּקְנוּ, עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם, לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה--לְעֹלָם, בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.": התורה מתירה לקנות עבדי-עולם, לא מהגרים, אלא מהגויים אשר סביבותינו ומהתושבים; כי התושבים הם למעשה חלק מהגויים אשר סביבותינו, הבית העיקרי שלהם הוא שם - בקרב הגויים, ולכן אנחנו מתייחסים אליהם כמו אל גויים ולא כמו אל גרים.
אך יש חוקים, שמגנים על כל מי שנמצא בארץ - בין אם הוא גר (שהיגר לכאן באופן קבוע), ובין אם הוא תושב (שיושב כאן באופן זמני). אלה הם חוקים שנועדו להגן על החיים:
לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם, תהיינה שש הערים האלה למקלט - לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה": החוק הזה נועד לשמור על החיים של מי שרצח בשגגה, ולכן הוא מתייחס לכל אדם שנמצא כאן.
והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה--לך, ולעבדך ולאמתך; ולשכירך, ולתושבך, הגרים, עימך": גם החוק הזה נועד לאפשר לאנשים לחיות בשנת השמיטה ולא לגווע ברעב, ולכן גם הוא מתייחס לכל אדם שנמצא כאן.
וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עימך - והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך": ע"פ רש"י, צריך להחיות גם גר או תושב שנעשה עני, כדי שלא יגווע ברעב. פירוש מפורט לפסוק ניתן למצוא כאן.
יש חוקים בתורה שמתייחסים לעם-ישראל בלבד, והגר לא חייב לקיים אותם, למשל:
לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי - כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".
אך יש חוקים אחרים, שגם הגֵר צריך לקיים, למשל:
וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר; וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב - וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס, וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ - וְנָשָׂא עֲוׁנוֹ",
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.", ולעלות לבית ה' בחגים (דברים ט"ז 10-12) "
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"
לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." (ייתכן שלתושב ולשכיר מותר לעשות מלאכה בשבת, ואם כן - מותר להעסיק "גוי של שבת" תמורת תשלום. וצ"ע).
וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר--אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן- הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם: אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עֹלָה, אוֹ-זָבַח. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לה' - וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו" הקרבן צריך להיות תמים (כב17-) "
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן- הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל-נִדְרֵיהֶם וּלְכָל-נִדְבוֹתָם, אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לה' לְעֹלָה. לִרְצֹנְכֶם; תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים. כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ: כִּי-לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם...". לגר אסור לאכול דם (יז11-12) "
וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן- הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל, כָּל-דָּם--וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.", והוא צריך ולכסות את דם החיה לאחר הציד (יז13): "
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן- הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר", ואסור לו להקריב בנים למולך (ויקרא כ) "
וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר, אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן- הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, מוֹת יוּמָת; עַם הָאָרֶץ, יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן."
התושב, עד כמה שידוע לי, לא חייב באף מצוה ממצוות התורה, שכן הוא נמצא כאן באופן זמני בלבד; אך אם הוא עובד אלילים - אסור לנו לתת לו לשבת בינינו (ע"ע חוקי ההגירה על-פי התורה).
גר ותושב אנוכי עימכם; תנו לי אחוזת קבר עימכם, ואקברה מתי מלפניי": אברהם היה "גר", כי הוא עזב את מולדתו שבבבל והיגר לארץ כנען; והוא היה גם "תושב", כי גם בתוך ארץ כנען הוא המשיך לנדוד, וישב רק זמן קצר בכל מקום.
כי לי הארץ; כי גרים ותושבים אתם עימדי": אולי הכוונה היא להזכיר לנו, שגם אנחנו למעשה "גרים" בארצנו - אבותינו היגרו לכאן מבבל, ואנחנו היגרנו מארץ-מצרים; ואנחנו גם "תושבים", כי ימינו כאן קצרים, ואנחנו עלולים לצאת שוב לגלות אם לא נקיים את מצוות ה'.
כי גרים אנחנו לפניך ותושבים, ככל אבותינו: כצל ימינו על הארץ, ואין מקוה", וגם (תהלים לט13): "
שמעה תפילתי ה', ושוועתי האזינה- אל~דמעתי אל~תחרש; כי גר אנוכי עימך; תושב, ככל~אבותיי": אולי הכוונה היא, שכל בן-אדם הוא למעשה "גר" בעולם הזה, כי המקום הקבוע של הנשמה שלו היא בשמיים, והיא " מהגרת" לעולם הזה, "יושבת" בו זמן קצר, ואז שוב עוזבת.
וכי תשיג יד גר ותושב עימך, ומך אחיך עימו; ונמכר לגר תושב עימך, או לעקר משפחת גר. אחרי נמכר, גאולה תהיה לו; אחד מאחיו יגאלנו...": כאשר אדם שאינו מעם-ישראל, בין אם הוא נמצא כאן באופן קבוע או זמני, קונה עבד מעם-ישראל - אחיו חייבים לפדות אותו מעבדות בהקדם האפשרי.