מדור הפרשנים - לשון הקודש

קוד: מדור הפרשנים - לשון הקודש בתנ"ך

סוג: רקע

מאת: משה בלידשטיין

אל: כפית ה'תשס"ב תמוז

לאחר שדיברנו מעט על השפה בכלל ועל מקומה בציר אלוקים - אדם, נעבור לשפה המיוחדת שלנו, והיא העברית - "לשון הקודש" [1] . בתנ"ך העברית מובנת מאליה, ולא מדברים עליה בגלוי בשום מקום כמעט. אין במפורש איזה "גאוות [2] שפה", למרות שיש גאוות לאום מסוגים אחרים. ("רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"). זאת לעומת גאווה כזו שקיימת בצורה חזקה במפרשי התנ"ך. כולם מסכימים כי עברית זה משהו מיוחד, וכי התורה ניתנה בלשון זו [3] , אבל דרגת היחוד וסיבתו שנויה במחלוקת. מחלקות יסודית היא זו של הרמב"ם והרמב"ן, לגבי סיבת הקדושה של העברית [4] . הרמב"ן מציג את דעתו ואח"כ את זו של הרמב"ם:

וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו... ובו נקרא בשמותיו הקדושים... ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא... ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם:

והרב [=הרמב"ם] אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאוותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכינוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:

והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי...

(רמב"ן, שמות ל', י"ג) [5]

נעמוד על שתי נקודות חשובות במחלוקת הזאת:

ראשונים אחרים מדגישים את המיוחדות של העברית מפן אחר - זה שהיא משקפת את המהות האמיתית של הדבר. לפי הדעות שהעולם נברא ע"י הדיבור בלשון הקודש, הרי שבעצם השם של הדבר כולל בתוכו את הדבר עצמו, כלומר השם הוא המהות. כך, לדוגמא, בכוזרי:

והלשון האלקית הברואה... היא מבלי ספק השלימה מכל הלשונות והנאותה לקרואיה יותר מכולם, כמו שאמר: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", רצה לומר שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו... (כוזרי, ד:כה)

הכוזרי מודד את מושלמת של שפות לפי מידת שיקופן את המהות של הדברים שנמצאים בעולם. ככל ששפה משקפת בצורה יותר אמיתית את מהות של הדבר, היא יותר מושלמת. ולכן, העברית היא השפה המושלמת ביותר, כי בא הכל נברא - ולכן היא משקפת מהות בצורה מושלמת [7] . לדעתו, הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" מראה שהאדם השיג בקריאת השמות את המהות האמיתית של הדברים, ורק לאחר מכן הוא יכל לקרוא להם בשמות, ובעצם הדברים הם היינו הך. זהו רובד אחר מאשר הרמב"ן והרמב"ם שהבאנו, הם חיפשו את הסיבה שהעברית היא קדושה לעומת הכוזרי שעומד לא על קדושת השפה דווקא, אלא על זה שהיא המושלמות ביחס לשפות אחרות. הוא מחפש את הצורה שבה הלשון מבטאת את העולם הזה, ולא מרימה מעל לעולם הזה (כמו הרמב"ם) או שבכלל עוסקת דווקא בדברים רוחניים (כמו הרמב"ן).

אמנם, גם הרמב"ן יחפש את המיוחדות של העברית בעולם הזה, וזה מכח היותו מקובל. לפי הקבלה, כל שם של דבר גם כן מייצג את מהותו הפנימית (ולכן שמות בקבלה הוא דבר כל כך חשוב, כפי שניתן לראות בקמיעות וכד', וכן בחשיבות של נוסח מדוייק לתפילות ועוד). בקטע שהבאנו של הרמב"ן פה הדבר אינו נראה, אבל הוא נמצא במקומות אחרים רבים [8] . הקו הקבלי הזה הנחה (לדעתי) את חלק הארי של חכמי ישראל בהתייחסותם ללשון הקודש, וזה ההתייחסות המקובלת ביותר.

הכוזרי הוסיף במקומות אחרים הוכחות אחרות לעליונות לשון הקודש:

והיא בעצמה החשובה שבלשונות... לפי העם המשתמשים בה, במה שהיה צריך אליו מהמליצה כל שכן עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הנגונים והזמירות... (כוזרי ב:סח)

כלומר, ברור כי העברית היא הכי טובה פשוט כיון שהיה צריך לכתוב בה את התנ"ך, וכיון שהתנ"ך הוא ספר מוצלח אז כנראה שגם הלשון שבה הוא נכתב היא כזו. ראשונים אחרים, וגם הכוזרי, ניסו להראות כי העברית היא הטובה ביותר מבחינה דקדוקית או אסטטית, ולא נאריך בזה.

ג. שפות אחרות

לאחר שראינו כי הקונסנזוס הכללי הוא שהעברית הוא השפה הראשונה, עולה השאלה: איך ומתי ולמה נוצרו שאר השפות?

די ברור כי שאלות אלה הטרידו את התנ"ך, וכי התשובות נמצאות איפשהו בסיפור מגדל בבל. אולם, התמונה שם אינה ברורה במיוחד. נראה קודם את הפסוקים הרלוונטיים:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים:

ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם... (כאן בא סיפור הבניה של המגדל)...

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם...הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר: על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ: (בראשית י"א)

מה קרה פה? בהתחלה הארץ היתה "שפה אחת ודברים אחדים". בסופו של דבר לא כתוב מה קרה עם השפה, חוץ מזה שהיא "נבללה", ושהאנשים "הופצו". מה זה אומר? קודם כל נראה את הדעה המקובלת: שפה אחת - לשון הקודש: (רש"י, בראשית י"א, א) כך גם אומר שם האב"ע, התרגומים, ופרשנים אחרים. ומה קרה בסוף? האב"ע מביא כמה אפשרויות:

ויש אומרים, שנהפך לבם לשנוא זה את זה, וכל אחד חידש לשון.

ויש אומרים, כי המלמד לאדם דעת שכחם דעת לשונם.

והנכון בעיני, שנפוצו משם ואחר שנפצו מלך נמרוד על בבל, וקמו מלכים אחרים. ובימים רבים, במות הדור הראשון - נשכח הלשון הראשון... (אב"ע, בראשית י"א, ז)

יש כאן שני אפשרויות עיקריות:או שה' לימד אותם שפות חדשות, או שהאנשים יצרו אותם מסיבות שונות. בעצם יש לנו שוב את המחלוקת האם השפה היא ברואה או הסכמית, ועולה האפשרות כי גם שאר השפות - ולא רק לשון הקודש - היא נבראת, אפשרות שהיא די מפתיעה, לדעתי. רעיון אחר חדש ולא מוכר נמצא ב"בכור שור" שם":

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. שהיו כולם יודעים שבעים לשון:

אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. כי כל אחד שכח הלשונות חוץ מאחד, ומה שידע זה לא ידע זה. אבל בין כולם ידעו שבעים לשונות, שאין נראה לי לומר לפי הפשט שעכשיו נבראו להם הלשונות [9] .

כלומר, דעת הבכור שור הוא כי תמיד היו שבעים לשונות, וכי את חידושם אין לחפש במגדל בבל, אלא בערפילי ההיסטוריה שקודמים לסיפור זה. הדעה הזו היא קצת בעייתית: למה צריך שבעים לשון אם כולם מבינים את הכל? זה לא מיותר? כנראה שלבכור שור היה נראה שהמילה "בלילה" מראה יותר על השכחה מאשר על לימוד או המצאה של שפות נוספות, ואולי גם היה קשה לו לקבל את הרעיון שעל ידי חטא דברים חדשים נוצרו - יותר מסתבר שחטא גורם לשכחה מאשר ליצירה! על כל פנים, לפי ה"בכור שור", העברית קצת יורדת מרום מעלתה אל בין שאר השפות.

על צורת פיתוח השפות - המדע הבלשני - לא מצאתי יותר מדי דעות או רעיונות בקרב הראשונים, ולכן לא אביא את דעותיהם בזה.

ד. אותיות - כתב "עברי" ו"אשורי"

כאן אנחנו כבר עוברים לתחום אחר לגמרי, תחום הלשון הכתובה. הבדל מרכזי אחד בין המילה הכתובה למדוברת היא שהראשונה מותירה את רשמיה לאורך שנים, ולכן קל לחקור אותה יחסית.

הכתב העברי הקדום היה שונה משלנו, בזה אין מחלוקת, וגם בתקופת הגמרא והראשונים הכירו בזה, כפי שמעיד הרמב"ן:

"ברכני ה' עד כה שזכיתי ובאתי לעכו, ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב ההוא לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים, כמו שמוזכר בסנהדרין... (רמב"ן, שמות ל', יג [10] )

כפי שאומר הרמב"ן, הכתב העברי הקדום נמצא בשימוש עד היום אצל השומרונים (בלשון הגמרא והראשונים - כותיים), ובכתב זה כתובים ספרי התורה שלהם. הכתב העברי הקדום מציב בעיה קשה: אם הכתב פעם היה שונה, איך החליפו אותו? ומדוע אנו מחזיקים בכתב שלנו, המכונה "כתב אשורי", בכזאת קדושה? הרי בכלל לא בו נתנה תורה! חוץ מזה, איך אנחנו יכולים לפסול ספר תורה כשאחת האותיות שלו קצת מתעקמות, אם במקור הוא היה שונה לגמרי? גם הראשונים התלבטו בשאלות האלה, ודיוניהם התרכזו סביב הגמרא בסנהדרין שהזכיר הרמב"ן:

"בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן "הדיוטות"? אמר רב חסדא: כותאי. מאי "כתב עברית"? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה. (סנהדרין כא עמוד ב')

בירושלמי מובאת מחלוקת בנושא [11] :

ר"נ אומר ברעץ ניתנה התורה... רבי אומר: אשורית ניתנה התורה וכשחטאו נהפך להן לרעץ, וכשזכו בימי עזרא נהפך להן אשורית. אמר רבי לוי: מאן דאמר לרעץ ניתנה התורה, עי"ן מעשה ניסים, [=בכתב עברי עתיק, האות ע' היא משולש - ולכן אמצעה עומד בנס], מאן דאמר אשורי ניתנה התורה, סמ"ך מעשה ניסים. (מגילה דף י עמוד א)

כנראה שהבבלי מכנה את הכתב העברי הקדום "ליבונאה" [12] , והירושלמי - "רעץ". הגמרות האלו לא ממש פותרות את הבעיה. איך אפשר לשחק ככה עם הכתב? חוץ מזה, ידוע לנו שהכתב העברי אינו קדוש כלל, כפי שאומרת המשנה, ("וכתב עברי אינו מטמא את הידים" (ידים ד', ה) - טומאת הידים היא סימן לקדושה), וזה לא נשמע הגיוני שהכתב שבו ניתנו הלוחות לא יהיה קדוש, והכתב של עזרא כן. לסיכום הבעיות, נביא מלשון הרדב"ז, מהראשונים שהתעסקו בבעיה:

ועוד קשה, שהרי סודות גדולות מקובלות איש מפי איש בציור האותיות ובציור השמות ותלויים בהם הרים גדולים וחוברו ספרים רבים...והנה בספר הבהיר יש כמה סודות בציור האותיות...וכן בזוהר...והיה מן הראוי שתנתן התורה בתחלה באותיות שהסודות האלה תלוי בציורן...

(שו"ת הרדב"ז [=רבי דוד בן זמרא], חלק ג סימן תמ"ב)

בקיצור, יש כאן סכנת התמוטטות לחצי מעולם הקבלה, וזה לא צחוק. הפתרון המקובל בראשונים הוא לסבור כמו הדעות שאומרות שבאמת התורה ניתנה בכתב אשורי, וזה שידוע שפעם הכתב היה שונה זה מסיבות אחרות. הרדב"ז שאותו ראינו, לדוגמא, אומר שהלוחות הראשונים היו בכתב אשורי, ולאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, פרחו האותיות חזרה לשמים וישראל קיבלו לוחות שניים, עם אותיות פחות קדושות, ועד זמן עזרא השתמשו בכתב עברי. בזמן עזרא, הוחלט לגאול את האותיות האשוריות העתיקות מהשמים והם חזרו לשימושו של עם ישראל. רעיון דומה מציג הריטב"א [13] . הרמב"ם אומר שהיתה חלוקה: דברים קדושים נכתבו - גם לפני עזרא - בכתב אשורי, ורק דברי חול נכתבו בכתב עברי [14] :

"וממה שחייבים אתם לדעתו,...[ש]כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה...ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהשמר בזה, והיו אגרותיהם... וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא תמיד חרות על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי". (שו"ת הרמב"ם, תשובה רס"ח)

הקנאות של הרמב"ם לכתב האשורי מעניינת לאור הדעה שלו שגם לשון הקודש היא הסכמית, אולם מסתבר שלדעתו מתן תורה העניק קדושה לאותיות, ויש להניח שגם לשפה עצמה. הרמב"ם הזה גם חשוב להלכה, ואכן הרמ"א בשו"ע הביא כי "יש אומרים שאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבים בו התורה". נגד הקונסנזוס הזה, שהתורה ניתנה באשורית, עומד הרב יוסף אלבו בספרו "ספר העיקרים". דעתו היא כי לעתיד לבוא יתכן שהתורה תשתנה, כלומר שיבטלו חלק מהמצוות או יוסיפו כמה. דעה זו היא די יוצאת דופן (לפי הרמב"ם, דעה כזו היא כופרת, שהרי העיקר התשיעי של הרמב"ם הוא "שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו"). כהוכחה לדעה זו, מביא ר' יוסף אלבו את המקרה של כתב אשורית, וממנו מוכיח כי התורה יכולה להשתנות:

"וכאשר עלו מבבל ראו לעשות זכר לגאלה השנית...האחד שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי...ומה שאמרו רבותינו ז"ל: מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים, אפשר שאמרו כן לפי דעת רבי שסובר שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית...ואולי לא אמרו כן על מם וסמך שבידינו היום... (כלומר, שזוהי גמרא שהיא רק לפי דעת רבי אבל התנאים האחרים חולקים עליה). [15]

(ספר העיקרים, מאמר ג' פרק ט"ז)



[1] בתנ"ך, אגב, לא מצינו את השם "עברית" אלא "יהודית", מל"ב י"ח, כו, נחמיה י"ג, כד. יש גם "שפת כנען" - ישעיהו י"ט, יח. (בהנחה שמדובר שם בעברית). הביטוי "לשון הקודש" ו"עברית" נמצאים במשנה (סוטה ז', ב; גיטין ט', ח).

[2] אין הכוונה לגאווה כדבר שלילי, אלא כתפישה שיש פה משהו יחודי.

[3] טוב, לא ממש כולם. קיימת גמרא שמופיעה פעמים רבות בש"ס, ובה יש מחלוקת רבי ורבנן האם "התורה נאמרה בכל לשון או שרק בלשון הקודש" (ברכות יג, א; סוטה לג, א ועוד). אבל רש"י מפרש שם בצורה שמנטרלת את הרלוונטיות לסוגייתנו - "...כל התורה בכל לשון נאמרה - לקרות בבית הכנסת", כלומר אין הכוונה שהיא נאמרה במקור בשפות אחרות, אלא רק שאפשר לקרוא אותה בשפות אחרות ולצאת ידי חובה. וכך גם מדגיש תוספות שם: "פירש רבנו חננאל, הא פשיטא דבשעת מתן תורה ניתנו למשה בלשון קודש, והאי דקאמר הכא [=וזה שאמר כאן] היינו אם ניתנה להעתיקה בלשון אחר או לא". אמנם, תוספות בברכות (יג, א) מגיע למסקנה אחרת: "אעפ"כ, בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשון". תוספות מסתמך על גמרא בשבת (פח, ב), שאומרת: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות". מכל מקום עדיין ברור שה"שבעים לשון" הם רק משהו משני, ושהעברית היא בראש גם אם יש הכרה בשפות נוספות.

[4] נדמה לי שהיא אפילו חלק מחומר הלימודים לבגרות במחשבת ישראל. (אבל זה היה די מזמן).

[5] אגב, נקודה חשובה במחלוקת הזאת היא צורת ההתיחסות לחיי אישות - כדבר קדוש (הרמב"ן) או כדבר נסבל-אך-בקושי (רמב"ם), אך אין זה נוגע לעניננו.

[6] נקודה שדי מתאימה לשיטת הרמב"ם הכללית שקדושה מגיעה מזה שאין משהו ולא מזה שיש משהו (לדוג' תורת שלילת התארים, ואכמ"ל בכלל).

[7] נזכיר כי השם המלא של ספר הכוזרי הוא "ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת", ולכן ר' יהודה הלוי, מחבר הספר, מאד מעוניין להראות כי היהדות היא הדת הטובה מכולם, ולכן הוא מעוניין להאדיר את לשון הקודש לעומת שאר הלשונות.

[8] הפן הזה נמצא גם בכוזרי. הדבר ברור כשרואים, לדוגמא, כי המאמר הרביעי בכוזרי נפתח בפירוש של "ספר יצירה", שכמובן גם הוא מבוסס בצורה רבה על יצירה ע"י שמות של דברים.

[9] לאחר שכתבתי את החלק הזה מצאתי כי יש מחלוקת בדיוק על זה בתלמוד הירושלמי (מגילה י, א): "כתיב: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". ר' לעזר ור' יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה [=האחר] אמר שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם - בלשון הקודש". יתכן כי המחלוקת הזו גם מבטאת עניין נוסף: לפני ה"בלילה" היה, לכאורה, מצב אידיאלי. עכשיו המחלוקת היא, מה המצב היותר אידיאלי: כשכולם מדברים לשון אחת, הטובה ביותר, או אולי עדיף שבכל זאת כולם ידעו שבעים לשונות, למרות שברור שיותר נוח להשתמש רק באחת? כלומר, יש כאן שאלה אם עדיף היחוד או האיחוד. אם נצרף לזה את מה שאמרנו בסוף הפרק הראשון לגבי האובייקטיביות של שפה אלוקית, נקבל תמונה מעניינת: יש הרבה חלונות אובייקטיביים שדרכם אפשר לראות את העולם, כפי שהתורה עצמה נאמרה בשבעים לשון (לפי הגמרא בשבת פח עמוד ב'), ושהיא מתחלקת לשבעים טעמים, "כפטיש יפוצץ סלע".

[10] שם מובא הקטע הזה בחומש "תורת חיים". זהו קטע מאוחר, שהרמב"ן הוסיף לפירושו לאחר שנסע לארץ ישראל בסוף ימיו.

[11] שנמצאת גם בבבלי, אבל יותר מפורשת פה.

[12] ההנחה הזאת אינה מוסכמת בראשונים. רש"י, לדוגמא, פירש: "אותיות גדולות כעין אותן שכותבים בקמיעות ומזוזות". ורבנו תם בתוספות פירש: "שם מקום...וכותבין בו כתב משונה". אבל יכול להיות שגם רש"י התכוון למה שאנו קוראים "כתב עברי קדום", ובזמנו כתב זה שימש לכתיבת קמיעות, ואכן הרב מרגליות בפירושו "מרגליות הים" לסנהדרין מפנה לכמה ספרים שמהם נראה כי קמיעות נכתבו בכתב זה.

[13] בחידושיו למגילה, ג' עמוד א.

[14] את הרעיון של הרמב"ם מפתח הרב מרגליות בספרו "התורה והמסורה" בפרק הנקרא "כתב אשורי", שם נמצאים עוד מקורות בנושא.

[15] ראוי לציין כי גם בעל ספר העיקרים מזכיר את האפשרות שהלוחות היו בכתב אשורי כאפשרות קבילה, אך הוא אומר שרק הלוחות היו כך.

תגובות