קוד: מדוע פירשו חז"ל את דיני הנזיקין באופן שמקל על המזיק בתנ"ך
סוג: לא גמור
מאת: אראל
אל: לא גמור
כל אדם שגורם נזק לרכושו של רעהו צריך לפצות אותו על כך. השאלה היא - איך בדיוק לפצות? יש שתי גישות עיקריות לנושא זה:
בתורה ישנם כמה פסוקים שמלמדים, על-פי פשוטם, שגישת התיחלוף היא הגישה
הראויה יותר; הפסוקים מדגישים את חובתו של המזיק לפצות את הניזק באופן
שישיב אותו למצבו הקודם:
וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ": כשמישהו הורג את בהמתו של רעהו בזדון, הוא צריך לשלמנה = לשלם אותה, כלומר לשלם בהמה זהה לבהמה שהיכה, נפש תחת נפש.
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ": כששור הורג שור אחר, בעל השור המזיק צריך לשלם לניזק שור חדש במקום השור שאבד, כך שהניזק יחזור למצבו הקודם; לאחר מכן, יכול המזיק לקחת את השור המת לעצמו ולמכור אותו כנבלה. סוף הפסוק בנוי משתי צלעות מנוגדות: שור - תחת השור, והמת - יהיה לו; השור החדש יהיה לניזק, והשור המת יהיה למזיק (ראו שור נגח שהמית בהמה - סיכום הפירושים על הפסוק).
בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ": כששור נופל לבור ומת, בעל הבור המזיק לא בהכרח יכול לתת שור חדש, כי לא בטוח שיש לו עדר של שוורים, מן-הסתם המקצוע שלו קשור לבּוֹרוֹת. לפיכך אי אפשר לחייב אותו לתת שור חדש, אבל התורה מחייבת אותו לתת את הדבר השני הכי טוב - כסף שבעזרתו יוכל לקנות שור חדש בקלות. המילה כסף ישיב לבעליו מלמדת שהמזיק צריך לתת כסף שיוכל להשיב לבעליו את הרכוש שאבד, כלומר, כסף "עובר לסוחר", במטבע המקומי, שאפשר מייד להוציא אותו ולקבל בעדו שור חדש. גם כאן יכול המזיק לקחת לעצמו את השור המת; וגם כאן סוף הפסוק בנוי משתי צלעות מנוגדות: כסף - ישיב לבעליו, והמת - יהיה לו; הכסף יהיה לניזק, והמת יהיה למזיק. כך פירש רשב"ם: "
לפי הפשט, כיוון שמשלם כל דמיו, בדין הוא שהמת יהיה למזיק"; וכך גם אברבנאל (ראו נזקי בור - סיכום הפירושים על הפסוק).
'חבתי בנזקו' ( דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה ) לא קתני, אלא ' חבתי בתשלומי נזקו' ( דמשמע השלמה: שיטול ניזק את הנבילה, וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה).
תנינא להא, דתנו רבנן [ תוספתא פ"א מ"א ]: 'תשלומי נזק' ( לשון השלמה משלים לו לניזק ) - מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ( כלומר נוטלין את הנבילה ).
מנא הני מילי [ שהבעלים מטפלים בנבלה ]?
אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם", על פי פשוטו, מלמד שהשומר פטור מתשלומים במקרה שבהמה נטרפה, והוא רק צריך להביא את שרידי הבהמה כעדות על כך שהיא נטרפה; וגם אם השומר חייב בתשלומים, הוא צריך גם להביא את הנבילה לבית דין (כפי שפירשו גם בהמשך הגמרא); בדיוק להיפך מפירוש רב כהנא.
לו" בהכרח מתייחסת אליו. אילו הכוונה היתה שהנבלה שייכת לניזק, היה צריך לכתוב "והמת יהיה לבעל השור".
כסף - ישיב לבעליו, והמת - יהיה לו": הכסף יהיה לניזק, והמת יהיה למזיק. אילו הכוונה היתה שהנבלה שייכת לניזק, היה צריך לכתוב "
כסף והמת ישיב לבעליו".
שלם ישלם שור תחת השור" מלמדות שהמזיק צריך לתת שור שלם במקום השור שמת. ע"פ הפירוש של התנא חזקיה, אין משמעות למילה "שור", שכן המזיק אף פעם לא משלם שור שלם אלא רק את ההפרש בין מחירו של שור שלם לבין מחירה של הנבלה. אילו הכוונה היתה שהנבלה היא של הניזק, היה מספיק לכתוב "שלם ישלם תחת השור".
שלם ישלם שור תחת השור" היינו מבינים מעצמנו שהנבלה שייכת למזיק, לאחר שנתן לניזק שור חדש, ולא היה צריך לכתוב "
והמת יהיה לו"; המילים המיותרות "והמת יהיה לו" מלמדות שהנבלה שייכת דווקא לניזק. אך לענ"ד אין בזה ראיה, כי:
והמת יהיה לו - במי שהמת שלו, יצא שור פסולי המוקדשין" (בבא קמא נג), וודאי ישנן מסקנות נוספות שאפשר להסיק.
והמת יהיה לו", בלשון עתיד, מדגישות שיש כאן שינוי בעלות: השור היה של הניזק בעבר, והוא יהיה של המזיק בעתיד. אילו הכוונה היתה שהנבלה נשארת של הניזק, לא היה צריך לכתוב כלום, הרי הבהמה היא כבר של הניזק, ומי יוציא אותה מידיו?
אילו חז"ל היו אומרים, שיש בידם הלכה למשה מסיני שגישת הפחת היא הנכונה, היתה קושיה על הפסוקים; אבל חז"ל לא אמרו כך, הם ניסו להוכיח מתוך הפסוקים את גישת הפחת, וזה לא ברור - מדוע חז"ל הפכו את משמעותם של הפסוקים, באופן שיטתי, לטובת "גישת הפחת", ולטובת המזיק.
אמנם, מדברי חז"ל במקומות אחרים, ניתן לראות רמז גם לגישת התיחלוף - ראו דרכי שומת נזקים לרכוש / אהרן אורנשטיין -> מכללת שערי משפט
בדברי הראשונים ניתן למצוא מגמה ברורה להקל על המזיק.
כך למשל, הרמב"ם כתב: "בהמה שהיתה עומדת ברשות הניזק ותלשה פירות מרשות הרבים ואכלתן ברשות הניזק
הרי הדבר ספק לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית ואם תפש הניזק כמה שהזיקה
אין מוציאין מידו שהרי ברשותו אכלה. כלב שנכנס לחצר ונטל פת או בשר והוציאן לרשות הרבים או לחצר אחרת ואכלם שם
מה שנהנה משלם. אכלם בשדה של בעל החצר משלם נזק שלם כאילו אכלן בתוך החצר
שהרי ברשות הניזק אכל. וכן כל כיוצא בזה.
"
(רמב"ם הלכות נזקי ממון ג ד-ה). וכתב ה"מגיד משנה": "דעת רבינו ז"ל, דהיכא דלקיחת הדבר ברשות אחת
ואכילתו ברשות אחרת, הולכין אחרי רשות שהאכילה שם,
כל זמן שהוא להקל על
המזיק, וזו היא הבבא השנייה, ויצאה לו מהסוגיא שעל משנת כלב שנטל את החררה,
וכשאמרו למעלה פ"ב ועל החררה משלם נזק שלם, דוקא כשאכלה בגדיש של בעל החררה,
וכמו שנתבאר כאן,
וכל זמן שרשות האכילה הוא להחמיר על המזיק סובר רבינו
שהיא בעיא דלא איפשיטא, וגורס כך: בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכי דמי דקיימא
ברה"י וקא מיגלגל ואתי מר"ה לרה"י. ובהשגות והיא מיושרת מן הגרסאות שלנו
ע"כ:
". וכן ה"לחם משנה": "לפי גירסתנו דגרסינן כגון דקיימא עמיר ברה"י
ואתי מרה"י לרה"ר קשה שהקשו התוס' לפירוש רש"י ז"ל דהא לקמן גבי כלב שנטל
חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכלה בגדיש דעלמא פטור א"כ מאי קא מבעיא ליה
אבל לגירסתו של רבינו ז"ל שהיא הפוכה וגריס ה"נ כגון דקיימא עמיר ברה"ר
וקא מיגלגל ואתי מרה"ר לרה"י ניחא דמ"ש גבי חררה הוא
להקל על המזיק, דכיון
דהאכילה היתה במקום של פטור פטור ולכך אזלינן בתר מקום האכילה לפוטרו אבל
הבעיא אי אזלינן ג"כ בתר האכילה לחייבו או דילמא דלעולם אזלינן לפוטרו ואי
מקום האכילה מחייבו אזלינן בתר מקום הלקיחה והא הוי בעיא דלא איפשיטא ולכך
כתב הראב"ד ז"ל בהשגות דגירסא זו מיושרת מן הגירסא שלנו מפני דניחא קושיא
דכתיבנא:
"
בד"כ הרמבם סבור שבבהמה שהזיקה בשן – הולכים לפי מקום
אכילה, אבל רק במקום שזה בא להקל על המזיק! אחרת הוא ישקול לשנות את "האלגוריתם" ולומר שאולי הולכים
"לפי מקום הלקיחה"! ולכן במקרה שלקחה פירות מרשות הרבים ואכלה ברשות
היחיד (הניזק), הרמב"ם סובר שיש כאן ספק ומשלם רק מה שנהנית! (מנחם צוקר).