קוד: שד"ל ויקרא א בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: אלמונית
אל: מימון: אלמוני
א ויקרא : לענין א ' זעירא עיין מה שכתבתי על קצתי בחיי ( בראשית כ " ז מ " ו ).
ב מן הבהמה וגו ': הוא מאמר מוסגר , ואדם כי יקריב מוסב למטה אם עלה קרבנו , והמאמר מוסגר הוא לנוכח ולשון רבים , ושאר הפרשה ( אדם כי יקריב , אם עולה קרבנו וכו ' וכו ') כולה לנסתר יחיד , וכאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על עניני הקרבנות . הקרבנות לא היתה תחילתם בצווי אלא רשיון אנושי , כי התנדבו בני אדם לתת תודה לקל על חסדיו עמהם או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו ולרצותו למען ימלא שאלותם , כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלקיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם , והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש , כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם , ומרשות הבהמות והחיות והעופות , וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום , היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים . והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶשׁ , מן יְקוֹד אֵשׁ , ואחר כך הושאל לשון קדושה לענינים אחרים . התורה האלהית , אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודאת אלא להדריכם במעגלי צדק , לא ביטלה מנהג הקרבנות , לא שלא היה זה בכוחה , אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתיקון מידותם , אבל הוא מועיל להם , שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה ' בעולות וזבחים , מחר יאמרו : מה חפץ לה ' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו ? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים , היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית , אלא כביכול תושפל מעלתו מעט ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם ומקבל מנחותם . וההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד , אבל הוא בכל דור ודור בשוה . ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר , ולא היה מצווה על הקרבנות , לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון , כי היה נראה להם שאלתי העמים , שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים , הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא . כי כן היא מידת ההמון בכל דור ודור , ולא המון העם בלבד , אלא רוב בני אדם כך היא מידתם ; איזהו מכובד אצלם ? המכבד את עצמו ומגדיל מעלתו ; ואמנם מי שהוא מעביר על מידותיו ואינו מבקש גדולה לעצמו , איננו חשוב בעיניהם . ואלהי האמת אף על פי שאינו צריך לכבוד בשר ודם , הנה לתועלתינו ולטובתנו הוצרך להביא יראתו בלבנו לבלתי נחטא . ואחר שבימים ההם לא היה אפשר שתבוא יראתו בלב העם בזולת קרבנות , ציוה עליהם . והנה פרי הקרבנות שהיה הציבור מקריב במקדש היה זה , שהיה מתרשם בלב ההמון כי אלוה ומלך גדול שוכן בקרבם ושהם חביבים עליו , וציוה להם עבודות הרצויות לפניו . ושהם , בעשותם העבודות ההן במצוותו , הם מתרצים אליו יום יום וממשיכים עליהם תמיד אהבתו . וציותה התורה שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו , אך כל העדה יקריבו את קרבנותיהם במקום מיוחד אשר יבחר בו ה '; ולא יהיה זה חלילה כדי למעט מעשה הקרבנות ( כדעת הרמב " ם במורה חלק ג ' פ ' ל " ב ), אך היה לטובת האומה והצלחתה ולתיקון המידות ולשמירת הדת , כי בהיות לכל העם מקדש אחד יתקבצו כולם למקום אחד ויתקשרו לבותם בקשר האחווה ויהיו תמיד לאגודה אחת , ולא יהיה כל שבט וכל משפחה לעם בפני עצמו . ואם היה כל אחד בונה במה לעצמו , היה מספיק לכל אחד שיהיה האל מרוצה לו ומקבל זבחיו , ולא היה לבו דואג כלל לשאר בני אומתו , תחת שרצון התורה הוא שיהיה הגמול כללי לאומה , וכל ישראל ערבים זה לזה . גם היה אפשר שתתקלקל העבודה אצל משפחה או שבט וימירו את חוקותיה , ומעט מעט ילכו בחוקות הגויים ויקבעו להם מנהגים נתעבים לפניו ית ' וגם את בניהם ואת בנותיהם יזבחו ; ובהיות העבודה רק במקום אחד - הקילקול יותר רחוק , כי תצטרך לזה הסכמת האומה כולה ( ועיין מה שכתבתי במדבר ט " ו ט " ו ). והנה קרבנות הציבור הם כדי שיהיה לישראל משכן ומקדש לעבודת האל , כדי שיתרשם בלבם כי ה ' בקרבם והוא מלכם ומנהיגם המשגיח על מעשיהם והגומל אותם כדרכם וכעלילותם , ולא יתרשם זה בלב ההמון בלי ענין מוחש שירמוז אליו . ולפיכך הוצרך שיהיה המקדש כתבנית היכל מלך והוצרך שיהיה בו שולחן ומנורה ועל השולחן מערכת לחם והכלים השייכים לשולחן , קערותיו וכפותיו . ואחר שהיה המנהג להקריב לאלהים מנחה מן הדברים הנאכלים , היה מן הראוי שנביא לפני מלכנו מיני אכילה ושתייה , והנה הזבחים כנגד האכילה והנסכים כנגד השתייה . והוצרך שיהיו למלך משרתים העובדים בביתו ועומדים לפניו , והם הכהנים ; ואחד מהם רואה פני המלך היושב ראשונה במלכות , והוא הכהן הגדול . והוצרך שיהיו המקדש וכליו והכהנים ובגדיהם מפוארים בהוד והדר לכבוד , למען תתרשם בלב העם גדולת המלך השוכן בבית ותהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו . ואם בתחילה כשהיה כל אחד בונה במה לעצמו היתה העבודה מסורה לכל אדם או לבכורות , עכשיו שאין מקריבים רק במקום אחד , הוצרך שתהיה העבודה ביד משפחה אחת המשרתת בשם האומה כולה . והמשפחה הזאת המקודשת לעבודת האל ראוי שתהיה פנויה משאר מלאכות ועבודות ; ולהיות עבודתה בבית ה ' בשם האומה כולה - ראוי שתהיה פרנסתה מזומנת לה מאת העם . ואמנם לא היה ראוי שיהיה כל כהן וכל לוי מקבל פרנסה קבועה , והיה כצדיק כרשע ; אבל הניחה התורה ברשות כל איש ואיש מישראל לתת מתנותיו לכל כהן ולכל לוי שירצה , ומתוך כך ישתדלו הכהנים והלויים להיות מרוצים לקהל בכשרון דרכיהם וביושר מעלליהם . ואמנם קרבנות היחיד כולם לתועלת היחיד בכל העתים אשר יעברו עליו . אם תבואהו טובה , יתן תודה לה ' ויקריב קרבנו , ובזה יתרשם בלבו כי מאת ה ' היתה לו הטובה ויבטח בו ויתקן מעשיו כדי להמשיך עליו תמיד אהבתו וחמלתו ; ואם יהיה בצרה , יתפלל לאל וידור נדר , שאם יחלצהו יקריב לפניו קרבן , וכאשר רווח והצלה יעמוד לו ישלם נדרו ויתרשם בלבו כי ה ' הצילו . ואם חטא בשגגה , יביא קרבן ויתרשם בלבו כי אלהיו סלח לו והוא רצוי לפניו כבתחילה . ואם לא היתה כפרה לשוגג , היה החוטא אומר בלוב ; מי יצילני מיד האל הקשה הזה ? כי הנה עתה בבלי דעת חטאתי וחרה אפו בי וישליכני מלפניו ואין לי תקוה להשיב חמתו ; אם כן , למה אשתמר עוד מחטוא מהיום והלאה ? - ואמנם החוטא בזדון לא היה מביא קרבן , כדי שלא יתרשם בלבו כמחשבת הגויים הקדמונים שהאל לוקח שוחד מן החוטאים וסולח להם על פשעיהם . ועוד תועלת אחרת היתה בקרבנות היחיד , והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכהנים , הנה גם מה שנשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם , כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או עד היום השלישי ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאו לביתם חוץ לירושלם ולאכלו עם בני ביתם ; והנה המשלם נדרו לה ' על חסד אשר עשה לו היה מוכרח לשמח עמו גם אחרים , ועל ידי זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים , ועיין למטה י " ט ט '.
ג . לרצונו : כתרגומו : לרעוא ליה , שיהיה הקרבן נרצה לפני ה ' לטובה לו לאיש המביאו . ' רצון ' בתורה ושאר הספרים הקדמונים אין ענינו בחירה חפשית , וכן כתב גם רמבמ " ן כאן .
ד . ונרצה לו לכפר עליו : אין קרבן מכפר על עון , אלא על שגגה ( חוץ ממקצת אשמות ), והעולה אינה על חטא - רק כמתנה להתרצות לאדון , לכפר עליו , לכסות על מומיו אשר לא ידע בהם , או לבקש ממנו חסד , וירא שמא יגרום החטא הבלתי ידוע למנוע שאלתו .
ה . ושחט : וכן והפשיט ונתח , חוזר לבעל הקרבן , והוא יעשה בידיו או על ידי מי שירצה . וכן וקרבו וכרעיו ירחץ במים ( למטה פסוק ט ') נאמר על בעל הקרבן ( עיין נתיה " ש שם ), וכל מה שצריך שיעשהו הכהן נזכר בפירוש בכתוב .
ט . וקרבו וכרעיו ירחץ במים : להסיר לִכלוכם לכבוד גבוה ( דון יצחק ).
יב . את ראשו : לא היה מנתח הראש ולא החלבים , אבל היה כורת הראש ( כי בשחיטה אין הראש מתפרד מן הגוף ) והיה חותך החלבים בסכין ; ושתי הפעולות האלה , אע " פ שאינן ניתוח ממש , הרי הן כריתה וחתיכה בסכין , ונכללו במילת ונתח .
טו . ומלק את ראשו : חִתוך מן העורף , וכאן היה מתיז את הראש בהחלט ומקטירו לעצמו , ולמטה בחטאת ( ה ' ח ') לא היה מבדיל ; לפי שדם העוף הוא מועט ואין בו די לקבלו בכלי ולזרקו על המזבח סביב , לכן ציוה ונמצה דמו על קיר המזבח , וגם בחטאת העוף שנ ' ( למטה ה ' ט ') והזה מדם החטאת , לא היה מקבלו בכלי , ומזה הטעם לא היתה המליקה אלא בראש המזבח , כדי שלא יאבד מהדם כלל ( דון יצחק ). ונמצה : קודם שיקטיר , ואין צורך לפרש ' וכבר נמצה ', אלא שתחילה הזכיר ההקטרה שהיא העיקר , ואח " כ חזר להזהיר שבשעת המליקה ימצה הדם על קיר המזבח . ורנ " ה וייזל כתב שאין הוי " ו להפך העבר לעתיד , והוא טעות .
טז . מֻראתו : מראה לשון מריא , מקום שמלעיטין ומכניסים שם המאכל .