פירוש שד"ל על בראשית פרק ל

קוד: שד"ל בראשית ל בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק ל'

[א] הבה לי בנים : עומק כוונתה לא היה אלא שייקח את שפחתה, ויעקב לא רצה להבין כך עד שפירשה לו בביאור.

[ג] ותלד על ברכי : וכן ילדו על ברכי יוסף (למטה נ' כ"ג ) וכן מדוע קדמוני ברכים (איוב ג' י"ב ), וכן על ברכים תשעשעו (ישעיה ס"ו י"ב ) אשתדל בגידולם כאילו בני הם.

[ה] ותלד ליעקב בן : הזכיר בכל השפחות "ליעקב" (ולא כן בראובן שמעון לוי יהודה ויוסף), להגיד שאינם כבני שפחות, אך הם בני האדון כי הוא חפץ ומודה בהם כבני הגבירות; ואמר בלאה ותלד "ליעקב" בן המישי, ותלד בן שישי "ליעקב", בעבור ריבוי בני לאה, לומר כי בכולם יחפוץ ואת כולם יקרב ( הרמב"ן ). ואולי הטעם שאמר "ליעקב" בחמישי ובשישי הוא כי מאחר שכבר נתנה שפחתה ליעקב והעמידה על ידה שני בנים (גד ואשר) מלבד ארבעה בנים שילדה היא, היה אפשר לומר שהחמישי והשישי לא יהיו כבני הגבירות, לכך נאמר בהם "ליעקב".

[ח] נפתולי : ענין התאבקות והתחבקות ומלחמה בידיים להפיל איש את רעהו (ראב"ע) מל' פתיל ונפתל, וקרוב לו שורש לפת, שענינו עוות (ילפתו ארחות דרכם, איוב ו' י"ח), ומצאנו וילפת שמשון (שפט' ט"ז כ"ט ) שענינו חיבוק. אלהים : לחיזוק, כמו הררי אל (תהלים ל"ו, ז'). (מילות "כמו נפתולי אלהים נפתלתי" אינן ברש"י כ"י).

[יא] בגד : אין צורך לחלק התבה לשתיים. אך הכוונה במזל טוב, כמו למטה באשרי, וכן בתרגום אלכסנדרי; ומ"מ עומק הכוונה אינו אלא בא גד, כלו' הבן הזה בא לי במזל טוב, וכן באשרי, הבן הזה בא לאשרי, כי עתה יאשרוני.

[ יג ] כי אשרוני בנות : עבר במקום עתיד עתה הנשים תאשרנה אותי. אשר בפיעל נאמר על המחשב חברו מוצלח, ולפעמים ג"כ מקנא בו כמו אנחנו מאשרים ודים (מלאכי ג' ט"ו ).

[יד] דודאים : המתרגם האלכסנדרי תירגם מנדרגורי, וכן אנקלוס תירגם יברוחין שהוא גם בל' ערבית שם המנדראגורי, והיו הקדמונים עושים מהם כשפים להביא אהבתם בלב זולתם, ואומרים כי כן דודאים נגזר מדודים שענינו אהבה. וכל זה רחוק מאד בעיני, כי רחל לא היתה צריכה לכשפים כדי שיאהבנה אישה, שכבר היה אוהב אותה מכל נשיו, עד שאמרה לה לאה: המעט קחתך את אישי; גם לא נזכר כלל שנתנה ליעקב לשתות מיץ הדודאים ההם. וראב"ע הזכיר יש אומרים שהם מועילים להריון, והוא אומר כי בהפך תולדתם קרה. והרמב"ן כתב כי האנשים אומרים כי שורש הדודאים מועיל להריון, אך ראובן לא הביא השורש רק הפרחים, והוא אומר כי לאה רצתה בדודאים להשתעשע בהם ולהתענג בריחם (כמו שכתוב (שיר השירים ז' י"ד) הדודאים נתנו ריח), ולזה דעתי נוטה; ואנחנו לא נדע איזה פרח הם הדודאים. וקלריקוס אומר שאם באנו לומר באומרן הדעת איזה פרח היה, אפשר לומר שהוא הנקרא אמומו שריחו טוב ופריו דומה בצורתו לענבים וגם לסלים הנקראים דודאים (ירמיה כ"ד א' ).

[ טו ] אלי תבוא : באהלי. כי שכור שכרתיך : תחילת הנחת שורש שכר כשהמקבל השכר הוא עצמו עובד עבודה למי ששכרה ואח"כ הושאל כשהמקבל השכר אינו עושה העבודה בידו אלא נותן לשוכר בהמתו או דבר אחר שברשותו על מנת שהשוכר יהיה נהנה מהבהמה או מהדבר ההוא, על דרך ושכר הבהמה איננה (זכריה ה' י' ) וימצא אניה ויתן שכרה (יונה א' ג' ), בתער השכירה (ישעיה ז' כ' ), וכן בלשון חכמים שוכר בית וזולת זה, וכן כאן יעקב היה באופן מה ברשות רחל, כי רוב דירתו היה אצלה, והיא בשכר הדודאים שקיבלה נתנה יעקב ללאה. שכרתיך: לקחתיך בשכר.

[ יח ] נתן אלהים שכרי : יש לשאול סיפור דודאים למה נכתב? והיה נראה כי לפי שאמרה: שכור שכרתיך בדודאי בני, לכך קראה שמו יששכר, ולפיכך הוצרך סיפור הדודאים; אך קשה כי הכתוב אומר שקראתו יששכר ע"ש אשר נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי, ולא ע"ש שכור שכרתיך בדודאי בני; ונ"ל כי מחשבת לאה בהנחת השם הזה היה באמת ע"ש כי שכור שכרתיך אך תיקנה לשונה והזכירה דבר שהוא יותר חשוב, והוא אשר נתתי שפחתי לאישי; וכיוצא בזה למטה כ"ג--כ"ד אסף אלהים את חרפתי, ואח"כ החליפה לשונה שלא להזכיר צערה וקראה שמו יוסף לא על שם אסף חרפתי אלא ע"ש יוסף ה' לי בן אחר. ותלמידי איגל מוסיף כי הוצרך לכתוב ענין הדודאים, שאם לא כן לא היינו מבינים איך אמרה אח"כ: הפעם יזבלני אישי.

[כ] זבדני : אין לו רע, והנכון כתרגום ירושלמי ואחריו רמב"ן , הוא מלשון זוודין בארמית שענינו צידה (כתובות ס"ז ע"ב) ור ' יונה ורד"ק פירשו ענין מתנה על פי לשון ערבית.

[ כז ] אם נא מצאתי חן בעיניך : לשון קצרה, ושיעורו אם מצאתי חן בעיניך אל תלך מאתי כי נחשתי כי ברכני ה' בגללך (נתיבות השלום פירוש ראשון)

[ל] ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי : כמו שעשית אתה לביתך שנתעשרת על ידי (רמבמ"ן).

[לא] לא תתן לי מאומה : לא חיתן לי שום דבר קצוב ( רמב"ן ).

[לב] הסר משם : אסיר משם ואמסר בידך כל הצאן אשר הם על התארים האלה, וכל אשר יוולדו מכאן ולהבא על התארים האלה הם יהיו שכרי, ובדרך הזה לא יהיה לך מקום לחשוד אותי, אחר שלא הנחת בידי כלום מן הגוונים האלה (רש"י ואחרים). והיה שכרי : אם היתה הכוונה (כפירוש המדקדק הגדול שהזכיר הראב"ע) אלו שאסיר משם יהיו לי לשכרי, היה הכתוב אומר "והיו שכרי", עכשו שכתוב "והיה", הכוונה הענין הזה, התנאי הזה, כלומר אותם שיוולדו על התואר הזה, יהיו שכרי. נקד : מנומר בחברבורות דקות כמו נקודה (רש"י ). טלוא : יש אומרים שענינו אדום או שחור ובו חברברות לבנות, וכן תירגם אנקלוס רקוע, ובערבית רקעא הוא שה הלבן מן הצדדים, ורקאע הוא מה שהוא שחור ולבן. מה שכתוב ברש"י "לשון טלאים" צ"ל לשון טלאי, וכן הוא בכ"י. חום : נוטה לשחור, ונגזר מן חם, ובערבית אתם ענינו שחור (וקרוב לו בארמית אוכם ומזה ג"כ שחום שתירגם אנקלוס, ועורי שחר מעלי (איוב ל' ל' ) תרגומו שחם, וכן הקודרים (שם ו' ט"ז) תרגומו דשחימין.

[ לג ] וענתה בי צדקתי וגו' : צדקתי תענה לפניך כשתבוא אתה לבדוק שכרי (ראב"ע ורשב"ם), וכן נכון אעפ"י שלפי זה היה ראוי להטעים וענתה בי צדקתי ביום מחר. והנה כל לשון ענה ב... ענינו העיד נגד פלוני (וגזניוס בלעקסיקון אמר כי כאן ובשמואל א' י"ב ג' הכוונה העיד בעד פלוני, ואיך לא הגין כי הנני ענו בי וגו' ענינו העידו נגדי אם לקחתי חמור או שור אחרים?) וכן כאן סיים גנוב הוא אתי, ואיך אמר "צדקתי"? "רשעתי" היל"ל, אלא מפני שלא היה בדעתו לפשוע ולגנוב אמר דבר מורכב משני מאמרים: כל אשר איננו נקוד וטלוא וכו ' גנוב הוא אתי, א"כ אם אפשע, פשעי יענה בי ולא אוכל להסתירו; אך לא פשעי יענה בי אלא צדקתי, כי אז תראה כי צדיק אני, שאין בעדרי אהד שלא יהיה נקוד וטלוא. וחום בכשבים : מלבד נקוד וטלוא, בעזים נקוד וטלוא בלבד, ובכשבים טלוא ונקוד וחום. גנוב הוא אתי : אם יימצא אתי בעדרי, גנוב הוא, ופירוש ביום מחר בכל זמן שתרצה (וכן דעת רמבמ"ן), וזה מבטל דעת מוהר"ר י' א' אוסימו שהיה אומר כי העקודים וכל הנולדים מהם (גם אם הם לבנים) היו ליעקב.

[ לז ] ויפצל : השורש הזה בל' ערבית וסורית וגם בל' חכמים אין עגינו קילוף אלא פירוד וחלוק והסתעפות לכאן ולכאן, כגון (יומא כ"ט ע"א): מה איילת זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן (ועין ערוך, ועיין בכורות ל"ט ע"ב ובתוספות ד"ה או שראש הזנב), וכן יעקב חילק את המקלות לחלק לבן ולחלק שתור ע"י הקילוף, אך הפיצול איננו הוא עצמו הקילוף, אלא הקילוף מפורש באמרו מחשוף הלבן וגו'. מחשף: מקור ע"ד ל' ארמית (מקטל) וכן ומספר את רבע ישראל (במדבר כ"ג י' ).

[לח] ברהטים : לשון מרוצה בארמית מקום מרוצת מים. אשר תבאן וגו', במקום שהיה מנהג הצאן לבוא לשתות הנקבות לנגד הזכרים, והיה דרך הנקבות להתחמם בבואן לשתות (ר"ש דובנא), וכל זה פירוש לתחילת הפסוק, כי לכך הציג שם את המקלות, כי שם היו הצאן מתחממות לנגד הזכרים בעת שתייתן. ובעל ספר הרכסים לבקעה פירש אשר תבאן כדי שתבאן, ולא ראה שא"כ היה ראוי להיות ויחמנה בו"יו שוא. ויחמנה: על דרך לשון ארמית (יקטלן), ובעלי המסורת קוראים לזה אנדרוגינוס, להיות היו"ד סימן הזכרים, והנו"ן סימן הנקבות, וכמוהו וישרנה הפרות בדרך (שמואל א' ו' י"ב ), ארבע מלכיות מגוי יעמדנה (דניאל ח' כב ).

[ לט ] ויחמו הצאן אל המקלות וגו' : בכוח הדמיון, כמו שהוא מפורסם שהדמיון פועל בנקבות וגורם להן ללדת מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק, והחכם בורדאך בספרו פיסיולוגיה לייפציג 1837 הביא כמה מעשים שהיו בדור הזה, המוכיחים בבירור כי כות הדמיון פועל על העובר, לא לבד בזמן ההריון, אלא גם קודם ההריון. ודע כי בשנת 1727 קם רופא אחד, בלונדל שמו, והדפיס בלונדון ספר בלשון אנגלית, בו נלחם נגד האמונה המפורסמת בענין יכולת כח הדמיון לפעול בנשים ההרות על הילדים אשר בקרבן, והוא בספרו התעורר ג"כ לפרש סיפור מקלות יעקב, ואמר כי לא ביקש בתחבולתו זאת שהצאן על ידי ראיית המקלות תלדנה כמראה המקלות, רק היתה כוונתו שבהיות המקלות ההם לעיני הצאן בעת יחם, תדבק נפשם בגוונים ההם, וכשתבואנה להיזקק לזכר תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות (עיין דוגמא לזה בסנהדרין ס"ג ע"ב), ועל ידי זה תלדנה נקודים וטלואים, כי היו הילודים דומים לאבותיהם. והביא הרופא הנ"ל סיוע לדבריו ממה שכתוב (ל"א י', י"ב) ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני ואראה והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, הרי מפורש כי לא הדמיון היה הגורם, אלא מראה האבות הוא הגורם. ויש סעד לזה גם מדברי רז"ל בבראשית רבא (פ' ע"ג ז), הביאם רש"י : והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו, כלומר כיוצא בזכר, לא כיוצא במקלות. ולדעת הרופא הנזכר צריך לומר כי מה שכתוב (פסוק ל"ו) וישם דרך שלושת ימים וגו' לא עשה זה לבן מיד אלא הבדיל הנקודים והטלואים ולקחם מיעקב ונתנם ביד בניו, ואחר זמן כשראה שהיו צאנו של יעקב מתעברות מהם ויולדות כהם, אז הרחיקם ממנו דרך שלושת ימים. והגדתי כל זה מפני שכן האמנתי גם אני במשך שנים רבות, ואולי עוד רבים יש בעולם שאינם מאמינים בפעולת הדמיון, ויהיה הפירוש הזה להם לנחת רוח; ואני אחרי אשר קראתי קצת מעניני המאגניטיזמוס, וראיתי עדות אנשים חכמים מאומות שונות, אשכנזים צרפתים ואיטלקיים, חזרתי להאמין בדברים הרבה שהגידו לנו הקדמונים, ושהייתי מרחיק אפשרותם להיות סיבתם בלתי מובנת לנו.

[מ] והכשבים הפריד יעקב : הקטנים שנולדו עשה בהם הפרדה וחילוק, אותם שנולדו לבנים הניתם בעדרם, ואותם שנולדו עקודים ונקורים עשה אותם עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, והצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם (רש"י ) באופן שיתרשם מראיהם בדמיונן ותלדנה כמותם. וישת לו עדרים לבדו וגו': לא הניח העקודים מעורבים עם הלבנים כדי שלא יהיו העקודים באים על הלבנות, והלבנים על הנקודות, כי יותר קרוב הדבר שיהיו יולדות עקודים כשהאב והאם שניהם עקודים (אח"ם), והנה העקודים שנולדו לו הועילו לו משני צדדים שהולידו זה מזה עקודים בהיותם תמיד לנגד עיניהם, ועיניהם מסתכלות בהם תדיר.

[ מא ] המקשרות : החזקות והבריאות שאבריהם קשורים היטב זה בזה, והן היולדות באביב; "מקשר" מושאל על החזק, וכן בערבית. ליחמנה : כמו ליחמן, מקור עם כינוי הנסתרות.

[ מב ] ובהעטיף : כשהיו יולדות וולדות עטופים ותלשים, מלשון נפשם בהם תתעטף (תהלים ק"ז ה'), והם הנולדים בתשרי; והנה יעקב השתדל בתחבולת המקלות, מפני שלבן כבר רימה אותו בלאה והכריחו לעבוד עמו שבע שנים אחרות בלא שבר. ואמנם אין ספק כי היה לו בזה עזר אלהי.