תיקון שערי עזה

קוד: תיקון שערי עזה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: גדעון חרל"פ

אל:

דף זה הוא תקציר מתוך המאמר המלא.

במדבר כד19: "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר". "אלה פלשתים, שמנעו שלטון וממשלה מישראל." (ע"פ הגר"א לבמדבר, כ"ד).

א.   חידת עזה טרם באה על פתרונה

עוד מזמן עזיבת יהודיה, בעיקבות פרעות תרפ"ט,כיתורה במלחמת השחרור על ידי כוחות המדינה הצעירה שאיגפו אותה וניתקו אותה ממצרים הרחק הרחק בהגיעם מעוג'ה אל חפיר אל פאתי אל עריש וניתוקה ממחוז סיני. דרך פעולות התגמול השונות כמו פעולת ה'חץ השחור', כיבושה במלחמת סיני, החזרתה לשלטון מצרי וכיבושה מחדש במלחמת ששת הימים והחזרתה בתוכנית 'עזה תחילה' וגירוש תושביה היהודים ופינוי חבל קטיף מתושביו המהגרים החדשים - המתנחלים הישראלים.

מתברר כי לא ידענו כלל את אופיו ולא עמדנו על מהותו של חבל הארץ הזה עד היום הזה, כאשר כל עשרות! המבצעים  הצה"ליים כאן, 'עופרת יצוקה ', 'צוק איתן' ו'שומר החומות' ועוד – לא רק שלא יכלו לה, אלא גם לא הביאו לחשיבה מתקדמת על פשר הכישלון המתמשך אל מול עזה, לא לכל ניסיון לחשיבה מתקדמת, ולא להבנה כלל של מהותה ושל מקומה וייחוסה לארץ ישראל כולה, ולמקומה כמחוז מן המחוזות המשובץ במחוזות ארץ ישראל האחרים בפרט.

מתברר כי עמוק, עמוק הוא מאוד הסוד הטמון באדמתה החולית של עזה. אותה עזה המוזכרת 22 פעמים בתנ"ך.

לראשונה הוזכרה עזה בחומש בראשית כגבול הכנעני, בראשית י19: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה, בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (פירוט).

לאחר מכן  עזה הוזכרה בחומש דברים כגבול ההתיישבות של העווים, דברים ב23: "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מכפתר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". העוים היו תושביה המקוריים. לאחר מכן התיישבו  הפלישתים (= גויי הים) בעזה, שהייתה העיר המרכזית שלהם ברצועת ההתיישבות שלהם ברצועת החוף הדרומי של ארץ ישראל, הוא חבל גרר – נחלת יצחק אבינו.

כן כתב הרב ברוך תאנה בספרו החשוב 'ערי נחלתינו' (עמ' 128), כי יצחק אבינו נולד בארץ גרר, וכי לפלא הוא כי דווקא בחבל גרר הובטחה הארץ ליצחק,, והוא נצטווה דווקא כאן ציווי מיוחד, בראשית כו3: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (פירוט).

על פי הארכיאולוגיה הידועה, במישור החוף זה של עזה התיישבו רק במאה ה-13 לפני הספירה (סרני) הפלישתים, ושרידי התיישבות זאת  נמצאים תחת ככר פלסטין ושכונת א-תופאח הנמצאות על חורבות העיר הפלשתית של עזה (מפי יששכר גולדבראט ע"ה).

ויש שחלקו (יהושע מאיר גרינץ) על דעה זאת במחקר, וכתבו כי הגירת הפלישתים לכאן התרחשה מוקדם יותר, וכבר בתקופת אברהם אבינו, וכפי המצוין במקרא. להזכיר, כי אבימלך של אברהם לא כונה 'מלך פלישתים' בעוד אבימלך של יצחק הוגדר 'מלך פלישתים'. כן כתב באריכות החוקר יהושע מאיר גרינץ במאמרו "על הפלישתים הראשונים", וכן החוקר מרדכי כסלו, שמצא ' טופח ספרדי' = פלישתי,צמח מהגר 'פלישתי –יווני' קדום, בחפירות בחוף דור. גם החוקר, שכני פרופ' גרשון גליל, כתב על ההתיישבות הפלישתית הנרחבת בארץ ישראל, בחבל עזה ובצפון סוריה, עוד מתקופות קדומות יותר,בהרחבה במאמריו 'ערי המדינה הכנעניות במאה הי"ד לפני הספירה: היקפן ומעמדן המדיני",ובמאמרו 'ירושלים, חמת וגת פלישתים במאה העשירית לפה"ס'. כך שהיו מספר  גלי הגירה פלישתית מיוון, מהאיים האיגייים אל חוף מזרח הים התיכון ולארץ כנען, וכן הגירה לארץ ישראל גם מאנטוליה וממצרים. פלישתים מכול רחבי אגן הים התיכון, התקבצו, צלחו את הים, והגיעו דווקא לכאן.

החוקרת אירית יזרסקי, בעבודת הדוקטור שלה הנרחבת על צפון סיני 'תולדות צפון סיני בתקופת הברזל – היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים', סיכמה וכתבה על מעמדה של עזה:

"העיר החשובה ביותר בדרום פלשת הייתה עזה. עזה שכנה בקצה הארץ הנושבת של ארץ ישראל, ובנקודת המפגש שבין אשור למצרים. אל נמלה של עזה הגיעו השיירות עם סחר ערב. מימי תגלת פלאסר היא הוגדרה "בית מכס אשורי". עזה נהנתה ממעמד מיוחד, שלפיו לא היתה ממלכה ווסלית רגילה וגם לא פחווה (כוגן תשנ"ד: 11–12). על חשיבותה של עזה גם במסגרת האינטרסים הכלכליים של מצרים בארץ ישראל אפשר ללמוד ממשלוחי מתנות הסוסים היקרים לאשור בימי תגלת פלאסר 3 וסרגון 2, ובהם נזכרות עזה ומצרים ביחד. מן העובדה שנסיכי שייכים מקומיים נתמנו למפקחים על השקט באזור, נראה שנוכחותה הצבאית של אשור באזור היתה מוגבלת בכמות. כוחות צבא ישבו בתל אבו-סלימה ובמצודה בתל שרע (אורן 1222:1223– 53 1222). צבא אשורי גדול הגיע לאזור רק בזמנים קריטיים של מרידות, או בדרכו אל מצרים. התמונה ההיסטורית בשילוב עם התמונה הארכיאולוגית הביאו את אורן (Oren 1990) לטבוע את המונח "ממלכת עזה", והוא כולל בו מבחינה גיאוגרפית את הנגב המערבי ודרום פלשת עם התלים של עזה, תל חסי, תל אל-פארעה (דרום), תל אבו סלימה, תל שרע, תל הרור ותל רוקייש" (שם עמוד 57).

על פי החוקר יהושע מאיר גרינץ, שורשיה ושמה של עזה נגזר משמו של אזון בן הרקולס. העיר בשמה היווני נקראה גם מינואה  או מרנה. כל השמות אלה של עזה מעידים לכאורה על מוצאם של 'גויי הים' הפלישתים = כפתורים ושהגיעו לעזה מהאי כפתור= כרתים (ולאו דווקא ממצרים כמו מה שנכתב במקרא ובממצא הארכיאולוגי המצרי). אין כל מידע חיצוני או מימצא ארכיאולוגי  על תושבי עזה העווים שקדמו לפלישתים, מלבד מה שנזכר במקראות. גם טרם ידועה חפירה ארכיאולוגית בעזה הקדומה המסתתרת מתחת לעיר. בעזה היו שבעה מקדשים עד תקופת הנצרות, וכן  אורקולום (=בית נבואה. שם). ויש שכתבו כי מוצאם הקודם של הפלישתים היה גם מאנטוליה.  כאן הייתה עירם של טיכה, איו, פורטונה ומרנס, עיר פגאנית האחרונה שנכנעה לנצרות, לפחות שמונה מקדשים טמונים מתחת לתל עזה.

פלא נוסף הינו העובדה כי הפועל 'רפא' מוזכר פעם ראשונה  בתורה הקדושה אצל דווקא אבימלך,  בראשית כ17: "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ" (פירוט). מכאן שנדרש דווקא כאן שורש הריפוי, המתבטא בראשונה בצורך לרפואת הקשר הגורדי בין אברהם לאבימלך מלך גרר. כאן נזכר, כי אברהם היה הרופא הראשון בתורה, כמו שהיה המתפלל הראשון בתורה, שבא לרפא את הרצון השלילי למלוך של אבימלך (גינצבורג. נפלאות, שלח התשפ"א).

כבר בעת העתיקה, נאלצו העברים העבדים יוצאי מצרים לעקוף את חבל ארץ פלישתים ועזה, שמות יג17: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (פירוט), והשוכנים על 'דרך הים' העתיקה לאורך חוף צפון סיני, בין מצרים לכנען, בדרכם לארץ המובטחת. כמו כן, אוזכר בתהילים ובדברי הימים הסיפור על יציאתם המוקדמת של בני אפרים ממצרים לנחול בארץ ישראל, ועל הריגתם על ידי תושבי גת (הפלישתית?). כאן ישנם שני עמים 'מהגרים', הפלישתים = גויי הים  ואנחנו, המגיעים לכנען גם הם אחרי 'צליחה קרבית'  (אורי מילשטיין) של מעברי מים, והמתחרים על מציאת נחלה בארץ המובטחת בלבנט.

ולמרות פחד העבדים העברים-ישראלים מפני הפלישתים, הראשון שהגיע לעזה לאחר מכן הוא המצביא יהושע בן נון, הכובש האכזר, עליו נאמר,  יהושע י41: "וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד עַזָּה, וְאֵת כָּל אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד גִּבְעוֹן" (פירוט).

יהושע היה אמור להנחיל אותה לשבט דן  הסמוך, אולם בפועל היא הייתה עיר בנחלת יהודה, יהושע טו47: "אַשְׁדּוֹד בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַזָּה בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הגבול[הַגָּדוֹל] וּגְבוּל".

אולם מלחמה זאת לא הספיקה ולכן נאלץ שבט יהודה למלחמה שבטית נוספת, שופטים א18: "וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ".

לאחר מכן, ידועה מלחמתו הפרטית! של השופט שמגר בן ענת, ולאחר מכן נזכרת בהרחבה גם מלחמתו האישית של שמשון הגיבור בפלישתים ובתושבי עזה בפרט, אולם פשר חידת שמשון ומלחמתו הפרטית והאישית בעזה ובתושביה הפלישתים – לא נודעה. שמשון בדרכו גורם לפלישתים להיראות כמי שלוחם נגדם מלחמה אישית ופרטית, כביכול ללוא קשר למלחמה המתמשכת ה'לאומית ' בין העברים לפלישתים, ".. כי תואנה הוא מבקש...".

 האם ידיעת דרך התנהלותו של שמשון השופט הגיבור יכול שתקרב אותנו לפיתרון היחסים ההדדיים האפשריים בין עזה למדינת ישראל העכשווית, או ללמדינו סוג של דרכי התמודדות עם תושביה?

ולפלא הוא כי  'שערי עזה 'ו'ברירת שמשון', הפכו והסתמבלו באסטרטגיה הביטחונית של מדינת ישראל הצעירה, אלפי שנים לאחר מכן. גם 'ים פלישתים', חלק הים התיכון הסמוך, נקרא על שם הפולשים והמהגרים הפלישתים שהגיעו ממרחב הים בהיתחרותם עם המתנחלים הישראלים היוצאים ממצרים והמגיעים איתם לכאן -גם על ידי התורה הקדושה! המהגרים גם הם במקביל אל מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

עזה הימית – 'מיומס' ושעריה, הינה גם שער הנמל אל ים זה שלנו. אם תרצה, גם השער הימי אל ארץ ישראל היבשתית כולה.

לאחר מכן, מסופר על מלחמות ישראל בפלישתים. הראשון שנלחם איתם בהמשך היה שמואל הנביא. בהמשך מאוזכרת מלחמה נוספת בפלישתים, שבאחת מהם אף ארון הברית נשבה על ידי הפלישתים והוחזר אחרי הצבתו במקדשי דגון באשדוד גת ועקרון. החזרתו מתאפשרת לאחר שלא צלחו הניסיונות הפלישתיים להצבתו במקדשי דגון במקדשים העירוניים בפלשת. הצבת הארון  במקדש דגון בעזה ובאשקלון – לא אוזכרה מסיבה לא ידועה.

במלחמה נוספת נגד הפלישתים הובס שאול המלך ונהרג במלחמה נגדם בגלבוע. רק דוד המלך הצליח למגר את הפלישתים לחלוטין, זאת לאחר מלחמות רבות איתם, החל מהריגתו של הענק גולית הרפאי-הפלישתי והצבת גולגלתו בירושלים הבינלאומית עוד בעודו לוחם בצבא שאול, וזאת רק לאחר שחבר זמנית לאכיש מלך גת (שכנראה לא היה פלישתי). דוד - הפעם כמלך - הוא היחיד שהנחיל תבוסה סופית לפלישתים, וזאת רק לאחר מותו של המלך שאול במלחמתו בפלישתים ותבוסתו בהר הגלבוע, ורק לאחר קרבות נוספים נגד הפלישתים, ונצחונו עליהם אחרי המלכתו.

לא מוזכרת עזה בקשר לדוד המלך, אולם גבולות שלמה המלך ששלט לאחריו  בארץ ישראל מוגדרים  על ידי העיר עזה,  מלכים א ה4: "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב". לא ברור אם 'עד' ועזה בכלל, ופשר הביטוי החוזר ' עד עזה ' החוזר מספר פעמים בתנ"ך.

לאחר מכן מוזכר כיבושה מחדש של עזה אצל חזקיה מלך יהודה, מלכים ב יח8: "הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר".

אולם למרות מה שנכתב במפורש במקראות על כיבוש עזה והיותה חלק מארץ ישראל, הן המובטחת, הן הנכבשת בפועל בבית ראשון והיותה בכלל ארץ ישראל המקודשת ב'קדושה ראשונה', כתבו רבים כי עזה הינה מחוץ לגבולות הקדושה, מאחר שהיא איננה בכלל גבולות עולי בבל, למרות כיבושה בזמן בית שני על ידי המלך ינאי החשמונאי ואלכסנדר ינאי אחריו, וכתבו שאין להחיל עליה גם היום קדושת ארץ ישראל ומצוותיה, שהרי  היא מדרום לאשקלון, עליה נכתב במשנה 'אשקלון כדרום' (גיטין ב א), משם משמע שאין הכרה בכיבוש החשמונאי של עזה להכללתה בקדושת כיבוש עולי בבל.

ב.  עזה בספרי הנביאים

לאורך ספרי הנביאים, ידועה נבואת ארבעת נביאי ישראל במיוחד נגד עזה, ועל חורבנה הקרב: כן ניבאו הנביאים ירמיהו, עמוס, צפניה וזכריה על הענשתה של עזה והחרבתה. ומפתיעה ההתייחסות הנרחבת ונבואתם של נביאי ישראל אלו  דווקא לגבי עזה.

בירמיהו (התנבא בזמן יהויקים מלך יהודה והגעת נבוכדרצאר מלך בבל) נאמר שה' ישקה בכוס פורענות את כל הגויים, ובפרט, ירמיהו כה20: "וְאֵת כָּל הָעֶרֶב, וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ, וְאֵת כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְאֵת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת עַזָּה וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד". כמו כן ירמיהו נשלח לפלישתים בעזה טרם כיבושה על ידי פרעה,  ירמיהו מז1: "אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה", ירמיהו מז5: "בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי".

כאן נתברר כי היה שיתוף פעולה של עזה עם ממלכת צור הצפונית. בעמוס (התנבא בתקופת עוזיה מלך יהודה  וירבעם מלך ישראל ומרחיב גבול ישראל) נכתב, עמוס א6: "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם", עמוס א7: "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ". כאן לא ניתבררו 'פשעי עזה', ועל שיתוף אזרחי עזה ולוחמיה עם ממלכת אדום.

בצפניה (התנבא בתקופת יאשיהו ואמון מלכי יהודה) נאמר,  צפניה ב4: "כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה, אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר".

על פי מדרש אגדת האזינו (רש"י כאן) הייתה ברית משותפת של עזה עם ממלכת צור הצפונית, דמשק במזרח וערבייים מן הדרום. בזכריה (בתחילת תקופת בית שני בימי המלך הפרסי דרייוש) מדובר על צור, ולאחר מכן נכתב, זכריה ט5: "תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא, וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד, וְעֶקְרוֹן כִּי הֹבִישׁ מֶבָּטָהּ; וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה, וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב". כאן משמע שלעזה היה סוג של קשר  עם ממלכת צור הימית הצפונית, וכי המלך ה'ימי' התגורר דווקא בעזה.

לא נודע ולא התברר כלל פשר התייחסותם המיוחדת של ארבעת נביאי ישראל. ובכול אופן מתברר כי עזה התמידה בהתנגדותה רבת השנים למלכויות יהודה וישראל.

בכול אופן לא נמצא פיתרון ליחסיה עם שכינתה – ממלכת יהודה. וכן לא נעשה כל תיקון בעזה (באמצעות ברית או כיבוש) החל מיהושע הכובש, לא על ידי שמשון, השופט השנים עשר והאחרון. לא על ידי מלכי ישראל ויהודה שלמה וחזקיה, ולא עד ימינו אלה בעת החדשה, לא במבצע סיני, לא במלחמת ששת הימים, ולא במבצעים השונים נגד 'זנבות השועלים' הנורים אלינו משיטחה, כמו עופרת יצוקה, צוק איתן ומבצע שומרי החומות.

ידוע כי גם שבט דן הקדמון לא היה יכול להתנחל בחבל עזה אותה הנחיל לו יהושע, למרות ועל אף על אף מה שהסביר אחי זקני, כמוהר"ר הרב חרל"פ זיע"א, על מיוחדותו וכוחו המיוחד ה'בינלאומי' של שבט דן - המאסף לכל המחנות, והאושיה השבטית המתווכת בין ישראל לעמים.

ג. עזה בתקופה הרומית 

החל מהתקופה הרומית, מאות שנים לאחר מיגור הפלישתים והיעלמותם מבמת ההיסטוריה, לפתע (?!) נקראה כל ארץ ישראל בשם 'פלשטינה', דווקא על שם חבל ארץ זה של התיישבות הפלשתים כאן. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, ארגנו הרומאים מחדש את הפרובינקיה יהודה. בגבולותיה לא חל שינוי, אולם "יהודה" (Iudaea) נמחק ובמקומו נתנו לה את השם "סוריה פלשתינה" (Syria Palaestina). שינוי שמה של הפרובינקיה נעשה במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי, והונצח גם אחר כך בתקופה הביזנטית, נמשך לתוך התקופה הערבית, ולאחר שלטון עותומני ממושך אומץ על ידי שלטון המנדט הבריטי, ואומץ מחדש על ידי ערבים מקומיים בעיקבות מוסדות נוצריים בארץ ישראל, שהיה להם חלק חשוב ביצירת המושג הערבי של "פלסטין". כל זאת, כאשר תחום סמכותן של הפטריארכיות של ירושלים (היוונית-אורתודוקסית מאז השלטון הרומי והלטינית מאמצע המאה ה-19, כמו גם הבישוף האנגליקני באותה תקופה) הקיף את ארץ ישראל כולה, ולכן מושג זה היה בעל משמעות בקרב האוכלוסייה הנוצרית של ארץ ישראל.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התפשט החינוך הנוצרי בארץ, ומוסלמים רבים שלחו את בניהם לבתי ספר נוצריים. נראה כי החינוך הנוצרי שימש "צינור" להקניית השם 'פלשטין' לאוכלוסייה כולה. לאחר מהפכת הטורקים הצעירים (1908) ועליית הלאומיות הערבית, הופיע ביפו בשנת 1911 היומון פילסטין. הופעתו ביטאה וחיזקה את המודעות העצמית של ערביי ארץ ישראל כקהילה ייחודית במנותק מהלאומיות הערבית, וכך המונח "פלסטין", אשר  מאות בשנים לא שימש כלל, החל בשלהי השלטון העות'מאני לרווח בקרב המשכילים הערבים בארץ ישראל. רק בתחילת המאה ה-20 התפתח השם "פלסטין" כמושג בעל משמעות גאוגרפית ודתית, ובהמשך קיבל גם משמעות פוליטית כתוצאה מן הלחץ של גורם חיצוני – הציונות.

 שמו הרומי של חבל ארץ זה,שנקבע על שמם של הפולשים הפלישתים הקדמונים, התגלגל לשמה של כל ארץ ישראל על ידי מתנגדי יהודים ויהדות החוזרים לקומם את ארץ ישראל ומדינת ישראל וצבא הגנה לישראל במאבק בעזה, שהוא למעשה מאבק למחיקתה של ה'זהות הפלשטינית' המאומצת של כל המרחב.

ד. עזה בימינו

ישנם רבים וטובים שכתבו והגו בשנים האחרונות וצייינו כי אין לנו מה לחפש בעזה ויש להתרחק ממנה ולהיתנתק ממנה. מיד לאחר מלחמת העצמאות הומצא השם 'רצועת עזה' ובמקביל הומצא 'חבל הבשור', חבל אשכול' ו'חבל שלום'. גם רחוב דרך עזה, שהחל משער יפו, קוצץ והיה לרחוב אגרון הירושלמי, ואף את חלקו האחר ביקשו להסב לרחוב 'יוסף בורג' שהתגורר שם (ושמולו שיחקתי שחמט בשבתות בעקבות חברותי עם בנו אבריימי בורג). לאחר מכן הפכו את שם המועצה האיזורית 'עזתה' למועצה איזורית 'שדות נגב'. ופתאום עם שיגור הרקטות מעזה, חזרנו לשם 'עוטף עזה'.

מתברר כי אי אפשר לברוח מעזה, עיר יצחק אבינו וחבל הארץ שדווקא בה נצטווה "גור בארץ הזאת".  נכשלנו ונכשלים אנו בעזה מפאת חוסר הבנתינו את מהות וסודות חבל הארץ הזה. לא בנינו את שכונת 'אחוזת בית' על חולות עזה, גם לא הבנו את פשר בניית בית הכנסת הגדול בארץ בתקופה הביזנטית דווקא בעזה (26x28  מ').. הם הבינו! גם לא הבנו את פשר תרומתו של היהודי המסתורי הזה, חנניה בן יעקב, שעמוד תרומתו ניצב זקוף ואיתן עד היום בלב המסגד הגדול בעזה.

תפיסה זו העולה ממסה זאת מתומצתת  להפליא בשירו הנבואי של המשורר יוחאי חדד ששורר על כיבוש עזה מחדש ועל "שערי עזה המולחמים לכתפינו". ולפלא הוא דבריו של יאסר עראפת בנאומו בעזה: ".....בירת פלסטין היא ירושלים. בין אם תרצו או לא, ומי שלא נאה לו, מוזמן לשתות ממי הים של עזה...". ירושלים, בירת פלשטין הכבושה מוכרזת דווקא כאן בעזה!

 כן כתבה העיתונאית והסופרת עמירה הס כי דווקא כאן מתרכז עצם הסכסוך: "...הפנית ראש קלה – והאופק חבק את הים. יצחק רבין המנוח הוא שאמר על עזה, ערב החתימה על אוסלו - "הלוואי שהייתה טובעת בים". אמירתו המחוספסת שיקפה גישה ישראלית לרצועה זו על כמעט מיליון אנשיה. לא מעט כותבים ישראלים השתמשו בכינויים בוטים יותר, כמו 'קן צרעות ' או 'מדמנה'... "הים הוא אותו ים, הערבים הם אותם ערבים", אמר ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. במשך שנים התמצתה הגישה הישראלית לרצועה באמירה "לך לעזאזל, בגרסתה המקוצרת לך לעזה".  וכן כתבה בהמשך: "המשיכה הראשונית שלי לעזה נובעת לא מהרפתקנות או משום שאני מטורללת.. עזה לדידי מקפלת בתוכה את כל תולדות הסכסוך הישראלי – פלסטיני. היא מגלמת את הסתירה המרכזית של מדינת ישראל, את העצב הפתוח שלנו. ובעזה כוונתי לאנשים בשר ודם שחייהם נקבעו במידה כה מכרעת על ידי החברה שלי וההיסטוריה שלי, מאז שהוריהם וסביהם נסו או גורשו ב־1948 מכפריהם. נראה שהרצון שלי לחיות בעזה נבע מהחשש לעמוד מן הצד, ומהצורך להבין עד לפרטי פרטים, כמעט לחוות בעצמי – אותה מציאות, שלמיטב הבנתי הפוליטית היא תוצר ישראלי מובהק". ("לשתות מהים של עזה", עמירה הס עמ' 10). גם יאסר עראפאת  וגם הסופרת שכתבה ספר שכותרתו לקוחה מנאומו, הבינו ולא הבינו את מרכזיותה של עזה  ו 'עזה תחילה', כמרכיב מרכזי במאבק על ארץ ישראל.

 
אבל אין לנו אלא מה שכתב הראי"ה על הצורך והיכולת ללמוד גם מכשלונות וירידות, וכי יש להתייחס למאורעות בבחינת ה'משך הארוך ' ובחינתם על רצף הזמן ולא לחפש פתרונות אד- הוק חיצוניים.  כן כתב הראי"ה באורות התחייה (פרק ה):

"...דרכנו בחיים הלאומיים וצידודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע"כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו  בוודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. נשמתנו מקפת עולם ומלאו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כלל אותם הנגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון. גוי אחד אנחנו, אחד כייחודו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח, והדרך ההיסתורי שלנו ההולך את מהלכו בדרכים שונים, בדרכי אורה העוברות בין הררי חושך וצלמות, הוא מדריך אותנו להוציא את עומק טבע הוויתנו מן הכוח אל הפועל."

הוי אומר, כי התייחסות מודרנית לעזה ולרצועת עזה היא ממושכת, ארוכה, מראשית ההיסטוריה העזתית אל מול ניסיונות הכיבוש וההיתנחלות בעת החדשה. סגירת המבט מלהביט אל המתרחש, הפניית כתף אל מה שמתרחש כאן בשוטף, הקמת גדרות וחומות, על קרקעיות ותת קרקעיות, שלנו, של הזיכרון והתת מודע הקולקטיבי שלנו והוצאתו אל מחוץ לגדר, רק יביאו להמשך אי הבנת המציאות ולכישלונות נוספים.

ה. גאולה מעזה

אי אפשר להתעלם מדבריו של שועי רז על תנועת הגאולה 'השבתאית '! והתפתחותה בעזה ומעזה דווקא:

"עזה. ערב שבועות שנת 1665. עזה היא עיר שבה מתקיים באותו זמן היישוב היהודי הגדול ביותר בארץ; יותר מאשר בצפת או בירושלים. באותה לילה, ברצף אירועים משונים, הכוללים – מקובל צעיר המחולל בתחתונים בבית המדרש אשר בעיר, ואז נופל כמת; אזי מתחיל להישמע מתוכו קול המכריז על זהות המשיח – נולדת תנועה משיחית חדשה, שעתידה לסחוף למשך שנה ומחצה את רובו המכריע של העם היהודי לגלויותיו. וכך תיאר את האירוע המלומד האיטלקי, ר' ברוך בן גרשון מאריצו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "ובהגיע חג השבועות קרא ר' נתן לחכמי עזה ללמוד תורה עמו כל הלילה. ויהיה בחצות הלילה תרדמה גדולה נפלה על ר' נתן ועמד על רגליו והלך אנה ואנה בחדר ואמר כל מסכת כתובות על-פה. ואחר כך אמר לחכם אחד שיזמר פיוט אחד ואחר כך לחכם אחר. ובין כך, כל אותם החכמים הריחו ריח טוב ומבושם מאוד כריח השדה אשר בירכו ה'. ועל-כן שלחו באותם המבואות ובאותם הבתים לידע מהיכן יוצא הריח המבושם ההוא ולא מצאו מאומה. והוא היה מפזז ומכרכר בחדר ופשט מעליו מלבוש אחד ואחר-כך אחר עד כי נשאר במלבוש תחתון. ודִלֵּג דלוג כדול ונפל מלא קומתו ארצה, וכשראו החכמים הדבר הזה רצו לסייעו ולהקימו, ומצאוהו שהיה כמת. והיה שם החכם כבוד מורנו הרב רבי מאיר הרופא ונגע בידו כדרך הרופאים ואמר שאין לו שום חיוּת. ועל-כן שמו על פניו סוּדר, כמו שעושים למתים בר-מינן, ועוד מעט ושמעו קול נמוך מאוד, והסירו את המסווה מעל פניו, והנה קול יוצא מפיו ושפתיו אינן נעות, ואומר: "היזהרו בבני ידידי משיחי שבתי צבי". ואמר עוד: "הזהרו בבני ידידי נתן הנביא". ובכן, נודע לאותם החכמים שאותו הריח הטוב אשר הריחו היה יוצא מאותו ניצוץ של קדושה רוחנית שבאה ברבי נתן ודברה כל הדברים האלה. ואחר-כך נח הנחה גדולה, והתחיל לנענע את עצמו, ועזרוהו חבריו והעמידוהו על רגליו, ושאלוהו איך היה הדבר, ומה דיבר, ואמר איני יודע דבר. והחכמים אמרו לו הכל. ויתמה מאוד על הדבר הזה." (ר' ברוך בן גרשון מאריצו, "זכרון לבני ישראל", נדפס בתוך: ענייני שבתי צבי, מהדורת א' פריימאנן, ברלין תרע"ג (1913), עמוד 47).

כמו שתלמידי ישוע נתנבאו בליל שבועות שלאחר פטירתו, בהנהגת פאולוס, בשבעים לשון, מה שנתן את האות לפעילותם בין האומות, ונחגג עד היום בקהילות הנוצרים ברחבי העולם כפנטקוסט (ליל החמישים), וכמועד נבחר להשגת רוח הקודש; כך הפך ליל השבועות, אצל ר' אברהם נתן בן אלישע העזתי, מקובל צעיר כבן 26 שמוצאו המשפחתי מהונגריה, לליל התגלות המשיח ותורת הגאולה, וכליילה – שממנו ואילך, יש להפיץ את בשורת משיחיותו של שבתי צבי בכל קהילות היהודים.

מעבר לתמונת הצעיר הרבני המתערטל ונופל ואז עולה מתוכם קול של "מגיד", אני חושב, במידה רבה, כחברי ומורי, פרופ' אבי אלקיים מאונ' בר אילן, כי בעזה נוסדה באותו לילה דת חדשה, שכל חבריה העתידיים יהיו יהודים או צאצאי-יהודים; בנוסף, כמו שהראו גרשם שלום ובעקבותיו, בצורה מפותחת יותר, אלקיים – שבתי צבי עצמו ראה עצמו כניצוץ נשמתו של ישוע ולכל דרכו, רמז על הקשר המיוחד בין נשמתו ובין נשמת אותו מהפכן-משיחי קדמון שנצלב בגולגלתא. אמנם באלול תכ"ו (1666) התאסלם שבתי צבי תחת לעלות לגרדום –  ואליו הצטרפו בהמשך קהל-רב ממאמיניו, אבל גם הכניסה תחת כנפי האסלאם, הייתה במקרים רבים רק אות להתחדשות דתית-רוחנית, שחרגה ביודעין ובמכוון מגבולות ההלכה וההוראה הרבנית, וביקשה למצוא את הגאולה האחרונה, כשוררת מעבר למגבלות הדתיות של כל אחת מדתות הייחוד (יהדות, נצרות ואסלאם), ובדמותו של שבתי-מחמד-ישוע, כמאחד בין שלושתן ומוביל אותן עדי עידן חדש.

כמובן, בקרב שלומי אמוני ישראל וגם בקרב יהודים חילונים רבים נתפסת כיום השבתאות כמשיחיות שקר; אך כל אלו, לא לוקחים בחשבון את האפשרות לפיה שבתי צבי החל את הקריירה שלו כטוען להיות המשיח היהודי, והתגלגל בעיניי עצמו ובעיניי שומעי לקחו – לטוען להיות משיח של האלוהות עצמהּ, היחיד שיכול היה (כך אליבא דכתביו המאוחרים של נתן העזתי) לתקן את המערכת האלוהית לעומקה (כך הם האמינו). זאת ועוד, ללא שיפוט-מקדים הלכתי, ניתן להביט בפרספקטיבה היסטורית על היהודים שהלכו אחרי שבתי צבי גם מעבר להתאסלמותו, בין שהתאסלמו ובין שנותרו יהודים מקיימי תורה ומצוות (כנתן העזתי שסירב לחדול מלקיים מצוות), הרי אין סיבה להתייחס אל התופעה דווקא כשיגעון-משיחי, אלא כתנועה של יהודים שרצו לצאת ממקום האינרציה שהועידה להם הדת היהודית, בת-זמנם, אל עבר מקום חדש. אני לא מנסה חלילה להציג את היהודים השבתאיים כפרוטו-חילונים או כפרוטו-ציונים, ניסיון שעשה בשעתו גרשם שלום, אבל כן להציג זאת כתנועה ששורשה ביהדות הרבנית, שחבריה ביקשו לעצמם מרחבים רוחניים מרובים על מנת לבטא את עצמם, את נפשם ואת זהותם. הסימפטיה המסוימת שלי לשבתאות נובעת דווקא ממצבם של השבתאים לאחר התאסלמותו של משיחם (שביטאה את כישלונו של שבתי צבי כמשיח יהודי), ולאחר שמצאו את עצמם מפוזרים בין כמה עולמות; המרת דת מסתמא אינה סוף-פסוק (כך אירע גם לממירי דת יהודים לאסלאם בימי הביניים או לחלק מהקונברסוס מקרב יהודי ספרד ופורטוגל עוד קודם לכן), אלא הזדמנות לשאת בתוך עצמך עולמות מרובים  (מבחינה זו, הרי זה ניצחון). הייתי אומר, לעניין זה, בהסתמך על פרשנות העולמות המרובים למכאניקת הקוואנטים של הפיסיקאי יו אוורט III, שייתכנו כמה תורות וכמה הרי-סיני ואפילו כמה עולמות שבהן כולן אמת, בתוך עולמו הנפשי של אדם אחד. אם זה המצב, אדם יכול להיות בנפשו גם יהודי, גם מוסלמי, גם ספקן, גם מאמין, גם אישה, גם גבר, גם רציונליסט, גם מאגיקון, וגם כמה דברים נוספים. לדידי, היכולת לשאת כמה וכמה עולמות ומימדים בתוך העצמי היא מעלה; לא היסוס, לא בלבול, ודאי לא דבר בטל או נפסד.

אשר ל"מגיד" של נתן העזתי שהזכרתי לעיל. מגיד הוא קול פנימי, לכאורה קול עליון מלאכי או לחליפין: קול הנובע מפנימיותו של האדם, ומהעצמי העליון שלו, תופעה שאפיינה כבר שורת רבנים ממגורשי ספרד לפניו, כר' יוסף טאיטאצאק (שם, בין היתר התנבא על הופעת ר' שלמה מולכו), ורבי יוסף קארו (על השיבה לארץ ישראל) – אצל האחרון גם הייתה התופעה הזאת קשורה בערב שבועות. וכך לימים, לאחר ר' נתן העזתי, הופעת "המגיד" הראשונה אצל ר' משה חיים לוצאטו, היתה בראשית חודש סיון; כאילו כרוכה במועד ההופעה אצל קודמיו; וכך, סבר גם הבעש"ט אחריו, כי באמירת עשרת הדיברות בחג השבועות בכוונה, אדם עשוי להתברך בכך שכאילו נאמרים הדברים מפי הקב"ה ממש ולא מפיו, ולהתברך כתוצאה מכך בחידושים בתורה בנגלה ובנסתר. ההגיון של הצמדת הופעת מגידים וחג השבועות לדידי קשור בהופעת קול ודיבור אלוהי בסיני,  ובאמונתם של אותם רבנים ומקובלים שהוזכרו בכך שיש קול דובר בתוכו של האדם או מחוץ לו המשמיע את קול האמת או המגלה לו סודות תורה, כהתגלות בתר התגלות; אפשר, כי המקור מצוי בנביא זכריה המזכיר את "המלאך הדובר בי", ואם בימי הביניים – בקרב המקובלים, היו שכינו תופעות כאלוּ "דיבור ברוח הקודש" או "גילוי אליהו". ר' עזריאל מגירונה כינה את הנביאים וכנראה גם כמה ממקובלי דורו: "אחוזים בדיבור" (בדיבור האלוהי) – יש מאמר מרתק שכתבה על הקטע הזה אצל ר' עזריאל, פרופ' חביבה פדיה, לפני שנים רבות; כך למשל, כתב תלמידו ממשיכו של הרמב"ן, ראש הישיבה בברצלונה, ר' שלמה בן אדר"ת, על מקובל אשכנזי בשם ר' אברהם מקולוניא (ככל הנראה, מחבר כתר שם טוב שהיה שואל כנגד ארון הקודש וקול היה יוצא משם ומשיב לו דברים, וטען כי הקול הוא קולו של אליהו הנביא (שו"ת הרשב"א סימן תקמ"ח). כנראה שבשלב מאוחר  עברו לכנות תופעה זו בלשון "מגיד". לעומת זאת, קולות הבוקעים מתוך אדם וקוראים לו לצאת מעולם התורה והמצוות או לפגוע בקונוונציות של הקהילה ובפרט אם מדובר בנשים – נדונו כ'דיבוק'.    

אם אסכם עד הנה, אני תמיד אבכר את אלו שאחוזים בדיבור הפנימי האחר ולא האחוזים בדיבור (או בדיבוק) הביטחוני-לאומי-לאומני המדבק העולה ממסכי הטלוויזיה ומן המרפסות בשכונה.   כשאתם מפציצים את עזה, את מי ואת מה אתם בעצם מפציצים? מה אתם מעוניינים למחוק? את החמאס? מסופקני; את האסלאם? לא נראה לי (לא ריאלי, הדת הזאת מונה שליש מהאנושות). את העזתים? מה תעשו אז. או אולי רק את הקול הפנימי שמורה לכם שמדינת ישראל אינה הגאולה ולא ראשית הגאולה – שלהּ נכספתם (זה מציק, אני יודע; אתם מוכנים לעשות הכל כדי להיפטר מהקול המציק הזה);  אולם גם להשמיד את התחושה הפנימית הכבידה מנשוא שיש בעולם – הרבה יותר מציונות או מיהדות, ושצריך לצאת אל העולם באומץ כדי ללמוד מה יש בעולם עוד, ולא עם צבא חמוש או מוסדות דת שתלטניים, כמו שעשוּ הספרדים והפורטוגלים שבשעתו השמידו או העבירו על דתם, עמים ושבטים בכל מקום שאליו האניות שלהם הגיעו. לא הגענו לעולם הזה כדי להיות יורשיהם של פרננדו ואיזבלה ולא של אותו המון ליסבונאי שטבח המון יהודי בכיכר רוסיו בין ה-19 עד ה-21 באפריל שנת 1506. גם שם היה ערב-רב של מלכים, אצילים, אנשי דת, לוחמים, והמון עם, שחשב שיש לשאת רק זהות לאומית ודתית אחת ויחידה, ולמחות, להעלות באש, כל תרבות אחרת, או אפשרות של ריבוי ומגוָּן; גם אז הסבירו לעצמם אותם קונקיסטדורים (Conquistadors), היכן שלא היו, שהם רק הודפים איום על התרבות, הדת, המדינה, בשם האמת האחת והיחידה.  לבסוף, נדמה לי, שחלק ניכר מהמאמצים החוזרים ונשנים למחוק חלקים מעזה, יותר משהם נועדים להועיל בהרתעה כנגד ההפצצות בעוטף עזה (ולאחרונה, מאז 2014, ו-2019, גם בחלקי ארץ אחרים), הם סוג של לא-מודע ישראלי-ציוני הגורם לנו פעם אחר פעם לנסות למחות את העובדה שהגענו מעזה – מעזה עצמה – לא פחות משהגענו מוורשה, ניו יורק, רומא או ברלין. ישראל לא מתקיפה את האסלאם הפונדמנטליסטי. היא פוגעת בעיקר באזרחים כמונו. אנחנו לא נלחמים בערבים ולא במוסלמים; אנחנו נלחמים  בעצמנוּ (בני אדם כמונו, שמעוניינים, ממש כמו היהודים שהתקוממו כנגד שלטון המנדט הבריטי, בריבונות מדינית, לאומית ודתית). עוד מעט קט – וחלק מפרשני הטלוויזיה, ממש כמו אותם ספרדים בני המאה התשע-עשרה, אחרי מאות שנים של שנאה, ייטענו שלמוסלמים (הספרדים טענו כך לגבי יהודים) יש מתחת למעיל זנב. רק לפני קצת יותר ממאה שנה הושמו יהודי פאס בכלוב על-יד הלביאות להגנתם. האם מדינת ישראל נוסדה רק כדי לשמש כלוב-אדם נוסף, שמי שמגיחים ממנו — מגיחים לבושי מדים רק על מנת לשבור ולנתץ, ולשוב חזרה בשלום, ולספר לחבריהם לכלוב שניצחו בעימות? אולי הגיעה עת לשבירת-הכלובים וליצירת תנועה חדשה של קיום (יהודי וגם לא יהודי) בעולם".

ועזה תיכבש בשנית / יוחאי שלום חדד

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם וְלֹא בַּלָּהוֹת.
רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ
עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ
כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק
בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה
בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה
יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה
נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם
אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם.
הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ
הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר
לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.
הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים
תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. “בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר” –
הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר
עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם
שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר
בְּגִ’יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ’יהָאד אֶל חַרְבּ
אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב
צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה
עַל יַלְדֵי הַ”קָּזוּס בֶּלִי” הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם
בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה
לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –
כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה.