על איסור הסחר בבני אדם
"והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות"

אביעד הכהן*

פרשת כי תבא, תשס"ד, גיליון מס' 179

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


אקדמות מילין
פרשת התוכחה, על קללותיה האיומות, נשמעת מפחידה ומאיימת במידה כמעט בלתי מושגת: דבר, שחפת, קדחת, דלקת, חרב, שידפון וירקון הן חלק מקטלוג כמעט אינסופי של קללות, מחלות ומלחמות.

חלק מחכמי אומות העולם ראו בפרק זה גילוי מופלא של עצמת התיאור המקראי. אכן, כפי שהעיר דודי המנוח, הרב פרופ' פינחס פלאי ז"ל, ליהודי בן ימינו, אין זה קטע ספרותי דמיוני, נשגב ורב עצמה, אלא מציאות חיה, כואבת, קשה ומאיימת. ליהודי בן ימינו, אף אם הידע שלו בהיסטוריה של השואה דל למדי, פרשת התוכחה מתארת מציאות מחרידה היורדת עד לפרטים הקטנים ביותר. תיאורי העבר הרחוק מחווירים לא פעם לעומת עובדות העבר הקרוב ומציאוּת ההווה בהשוואה לכל המעשים הנוראים והפגעים האיומים שחווים מיליוני בני אדם בעת החדשה.

דברים שנקראו במשך דורות הרבה כאזהרה חמורת סבר ומזעיפת פנים לחוטאים, נקראים כיום כקטלוג מעודכן של תופעות בנות ימינו שאנו יכולים לקרוא עליהן או לשמוע עליהן באמצעי התקשורת: מלחמות, מגפות, רעב, סופות אקלימיות הרסניות, חוסר ביטחון בדרכים ועוד.

אחת מן הקללות שבפרשת התוכחה נוגעת לשבייתם של בני אדם בידי אחרים: "בניך ובנתיך נתֻנים לעם אחר ועיניך ראות וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידֶך" (דברים כח, לב). ואף יותר מכן: "והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה" (דברים כח, סח) ועוד.

פסוקים אלה, כפסוקים רבים אחרים במקרא, משקפים מציאות שבה הסחר בבני אדם הוא תופעה רווחת. בימי קדם, נאלצו מאות אלפי בני אדם להיות עבדים, ואדוניהם נהגו בהם מנהג שררה של ממש. המקרא, כמו גם מקורות יהודיים ואחרים מימי הביניים1, משקפים מציאות זו במלוא כיעורה: השפלה, ניצול, ביזוי כבוד האדם ושלילת חירותו - כל אלה היו מנת חלקם של העבדים.

רבים חושבים שהעבדות פסה מן העולם בימינו. ברם, עיון בתופעות שונות בימינו מלמד שלמרות שלילתו הגורפת של מוסד העבדות בעולם המערבי, רבות הן התופעות הדומות לו. אחת המכוערות שבהן היא הסחר בבני אדם בכלל ובנשים למטרות זנות בפרט.

למרבה הצער וכאב הלב, זה כמה שנים ניצבת מדינת היהודים בפסגת הרשימה של מדינות שמתקיים בהן סחר בנשים. ואף שתופעה זו נמצאת בשולי השוליים של מחננו, היא תפשה תאוצה רבה ביותר בעשור האחרון2, עד כדי כך שהמחוקק הישראלי נאלץ לחוקק חוקים מיוחדים לעברה זו, ואף בתי המשפט מחמירים בענישה עליה.

תופעה זו פוגמת בכבוד האדם של הנשים, שוללת מהן את חירותן, פוגעת בשמה הטוב של מדינת ישראל ומטילה צל כבד, ערכי ומוסרי, על זכותה של מדינת ישראל להתעטר בתואר מדינה יהודית ודמוקרטית.

הניסיון לעיין בעמדת המשפט העברי בשאלה זו מצריך זהירות רבה, משום שבחלק גדול של המקורות הדנים בעניין זה, רב הסתום על המפורש. מתוך תפישת יסוד שהן עבדותם של נכרים בבתי יהודים הן יחסי זנות הם בגדר דברים "שהצנעה יפה להם", ביקשו חכמינו לגלות בהם טפח ולכסות טפחיים. משום כך, יש בידינו רק מספר קטן ביחס של מקורות במשפט העברי הדנים בתופעת הזנות, אף שנראה שהיא הייתה נפוצה יותר ממה שמשתקף במקורותינו3.

יתר על כן: אם בכל עיון במקורות קדומים יש להיזהר מאנכרוניזם, הרי שבמקורות שעניינם סחר בבני אדם יש להיזהר שבעתיים. בעוד שבמציאות ימינו, ולמצער בחברה המערבית-דמוקרטית-ליברלית, נחשב סחר זה לתופעה בזויה, הרי שבעולם העתיק, ולמעשה עד שלהי ימי-הביניים, היה הסחר בבני אדם כמעט בגדר הנורמה. משום כך, יחסם הסלחני של חלק מן המקורות, לא כולם4, יסודו במציאות שהם נטועים בה, ולאו דווקא מתוך תפישה ערכית.

למרות הערות אזהרה אלה, מאלף לראות שגם בימים שהסחר בבני אדם היה בגדר נורמה רגילה, היו חכמי המשפט העברי רגישים לפגיעותם של העבד והשפחה, ויצאו חוצץ נגד השפלתם, ביזוים, ניצולם וההתעמרות בהם.

אבן יסוד לעיסוק בסוגיה זו היא ההכרה במעמדו המיוחד של האדם, כל אדם, שנברא בצלם אלהים. מעיקרון זה משתלשלות חובות הרבה האוסרות על שלילת חירותו של אדם, פגיעה בגופו ובכבודו, ביזויו או השפלתו5. מכאן גם נגזרות כל האזהרות המרובות שבתורה בעניין העבדות והחובה לנהוג כבוד גם במי שנאלץ, מסיבה זו או אחרת, למכור את עצמו לעבדות6.


לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע
פרשה חשובה ביותר לענייננו, הנוגעת לניצולן המיני של נשים, ובמיוחד בנות עם אחר, באה אף היא בספר דברים, בפרשת "אשת יפת תואר" (דברים כא, י-יד). פרשה זו, שיש בה רק חמישה פסוקים, היא אחת הפרשיות הקשות שבתורה, תרתי משמע. לפי הנאמר בתלמוד, כל מי שיצא למלחמה והיה ירא "מעברות שבידו", היה חוזר מעורכי המלחמה. הווי אומר: למלחמה יצאו רק מי שהיו צדיקים גדולים, כלומר מי שהיו צדיקים שנזהרו אפילו מחטא קל של "שיחה בין תפילין של יד לשל ראש"7. אם כן, כיצד אפוא נכשל צדיק מעין זה בעריות, ומיד כשהוא רואה בתוך סערת המלחמה "אשת יפת תואר", גויה שבגויות, וחכמים אף אמרו "אפילו אשת איש", נשבה בקסמיה, חושק בה, וכבר הוא מבקש לקחתה עמו ואפילו בעל כרחה!? כיצד זה מתחשבת התורה בתאוותו של השובה ואינה מתחשבת בעניינה של השבויה, והיא מתירה לו לנתקה ממשפחתה ולקחתה לו לאישה בעל כורחה?

בנסותו לבאר חידוש גדול זה בעולמה של הלכה, מלמדנו רש"י, בעקבות חז"ל כלל: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, יישאנה באיסור" (קידושין כא ע"ב). במילים אחרות: התורה יוצרת כביכול מעין "פתח מילוט" למי שתקפם יצרם הרע, כדי שלא יעברו על איסור חמור, והתירה להם לשאת את אותה גויה יפת תואר8.

הדברים מוקצנים עוד יותר במחלוקת שבין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בעניין זה. לפי הבבלי, מותר להתקרב אל אשת יפת תואר שנשבתה במלחמה רק לאחר שעברה תהליך ארוך וממושך של ניוול המתואר במקרא: גילוח שער הראש, עשיית הציפורניים, הסרת הבגדים הנאים ובכי על האב ועל האם ירח ימים ועוד. אך לשיטת רבי יוחנן בתלמוד הירושלמי9, מותר ליוצא המלחמה להתקרב לאותה אישה כבר בסערת המלחמה, קודם שנתגיירה10.

תהא אשר תהא ההלכה, עולה מכאן מסר כפול.

המסר האחד הוא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת ז, כ), וגם מי שהוא "צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), המחמיר בהלכות תפילין, עשוי לחטוא. איש אינו חסין מפני ההסתה של יצר הרע, וטוב שלא יתהדר האדם בצדקתו.

המסר השני הוא בעניין צער השבויה. ירדה תורה לסוף דעתם של שבאים, שהם מבקשים בדרך כלל להשפיל את שבויהם. משום כך, אסרה התורה באיסור חמור לנהוג בשבויה מנהג ביזיון, ואמרה: "לא תתעמר בה תחת אשר עִניתה" (דברים כ, יד). מכאן למדו חכמים שאסור למכור יפת תואר שנלקחה בשבי או לתתה "מתנה" לכל דכפין, משל הייתה חפץ עובר לסוחר. אסור לשובה לנהוג בה מנהג ביזיון של שפחה, ובית הדין מוזהר על אכיפת איסור זה. ואף שלקיחתה נועדה למילוי תאוותו, הוא מוזהר לשמור על כבודה אף בשעת מעשה11.

בפירושו לפרשת יפת תואר, רש"ר הירש אומר שלא לחינם נאמרה הלכה זו בדיני מלחמה, משום ש"בימי מלחמה נוטה האדם לקרוא דרור לתאוות הרס ולשילוח רסן מוסרי". לפיכך, באו מצוות אלה לדבר אל מצפונו גם בשעת מלחמה. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שהדברים אמורים בימי שלום.


היחס לעבדים ולשפחות
גם כשהכירו חז"ל במציאות הקשה של ימיהם, שהייתה בהם העבדות חזון נפרץ, הם ביקשו למזער את נזקיה וזעקו חמס כנגד ההתעלמות מהעבד והשפחה כברואים בצלם אלהים וניצולם למטרות בזויות.

אפשר שהלשון "כי תצא" - ולא "כי תלך" או "כי תקרב" או "כי תבא"12 - שבראש פרשת אשת יפת תואר, רומז אף הוא על "יציאה" אחרת, יציאת ישראל ממצרים. בנוהג שבעולם, עבדים הרבה ההופכים לאדונים נוהגים בעבדיהם כפי שנהג בהם אדוניהם. לכן, הזהירתנו התורה פעמים הרבה לזכור שהיינו עבדים במצרים.

כך, למשל, נצטווינו לעניין הזהירות שעלינו לנהוג בעבד עברי: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימָּכרו ממכרת עבד. לא תרדה בו בפָרך, ויראת מאלהיך" (ויקרא כה, מב-מג).

ופירש רש"י על אתר:
"לא ימכרו ממכרת עבד" - בהכרזה: "כאן יש עבד למכור", ולא יעמידנו על אבן הלקח. "לא תרדה בו בפרך" - מלאכה שלא לצורך כדי לענותו. אל תאמר לו: "החם לי את הכוס הזה", והוא אינו צריך; "עדור תחת הגפן עד שאבוא". שמא תאמר: אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב. לכך נאמר: "ויראת".

לא תתעמר בה
הלשון "לא תתעמר בה", שהעיר עליו אבן עזרא שהוא נדיר, ובא במקרא רק פעמיים, שתיהן בספר דברים, הציעו לו פרשנים, ראשונים כאחרונים, פירושים אחדים.

התרגומים הארמיים - אונקלוס, יונתן, הפשיטתא והירושלמי - והרשב"ם פירשוהו על דרך המיקח: "לא תִּתָגַר בה". כלומר: אסור לסחור באשת יפת תואר משל הייתה חפץ עובר לסוחר, כשם שאסור לעשות כן בעבד עברי או בגונב נפש מישראל (דברים כד, ז).

לעומת אלה, פירש רש"י את לשון "עימור" על דרך "לשון פרסי" כשם נרדף ל"שימוש". כלומר: אסור להשתמש באשת יפת תואר משל הייתה כלי מכלי הבית.

אבן עזרא פירש את ה"עימור" כלשון רמייה. כלומר: אף שהיא שבויה כשפחה המסורה בידי אדונה, אסור לרמותה, ואין עמ"ר אלא ער"ם בהוראת 'ערמה', בשׂיכול אותיות.

הרמב"ן גוזרה בחילוף אותיות: אין התעמרות אלא התאמרות בהוראת 'אדנות' (השווה אמיר בערבית בהוראת 'אדון'). כלומר: על אף הבדלי המעמד ביניכם, נהג בה כבן אדם שווה.

רש"ר הירש מביא כדרכו פירוש מקורי. לדעתו, הוראת עמ"ר כאן כבכל מקום אחר במקרא 'אלומת שיבולים', ומשום כך פירש: "אל תיצור לעצמך 'עומר' מאישה שבויה זו. אל תפיק ממנה תועלת ואל 'תקצור' ממנה רווחים לקופתך". ואמנם מצינו פירוש מעין זה אצל רבי יוסף אבן כספי (סוף המאה הי"ג), מן הפרשנים המקוריים בימי הביניים13, שכתב בחיבורו "משנה כסף":
"לא תתעמר בה" - שיעשה ממנה אגודה, שישאנה למכור בשוק כאגודת עצים או שיבולים.
האישה וגופה אינם אגודת עצים או שיבולים שניתן לטלטלן ממקום למקום ו"להעמידן על אבן המיקח" לכל המרבה במחיר.


הסחר בבני אדם במשפט הישראלי
כאמור בראש דברינו, פריחת הסחר בבני אדם במדינת ישראל הביאה את המחוקק ובתי המשפט לחיפוש אחר דרכים להילחם בו. לכן, בעוד שסרסרות למעשה זנות והחזקת מקום לשם זנות דינם מאסר עד 5 שנים (סעיפים 199, 201, 204 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ושידול לזנות דרך קבע דינו עד 7 שנות מאסר (סעיף 202), הוחמר מאוד דין מי שסוחר בבני אדם למטרות זנות.

בשנת תשנ"ז-1997, הניחה הממשלה על שולחן הכנסת הצעת חוק שנועדה לתקן את חוק העונשין, בפרק שעניינו עברות זנות, מין ותועבה14. עיון בהצעת החוק מלמד שעיקר כוונת המחוקק באותה שעה הייתה להתמקד בהחלת החוק גם על מעשי זנות של גברים והגברת ההגנה על ילדים מפני התעללות מינית. מכל מקום, לא נקבע בה הסחר בבני אדם למטרות זנות כעברה. בעקבות התגברות סחר זה, שונה הנוסח המקורי של הצעת החוק בשנת תש"ס (2000), כשתוקן סעיף 203א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והוכפל בו העונש ואף יותר. וזה לשונו:
(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים15; לענין זה, "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

(ב) הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו - מאסר עשר שנים.
את הרקע לשינוי מהותי זה, נימק ח"כ אמנון רובינשטיין, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, בשעה שהביא את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, בעובדה שעברת הסחר בבני אדם נהפכה ל"מכת מדינה"16.

גם בתי המשפט תרמו את חלקם בהחמירם בעונשם של הסוחרים בבני אדם. בפסקי דין אחדים מתוארת מציאות קשה של הפיכת האישה ל"מוצר" העובר לסוחר, תוך ביזויה, השפלתה ושלילת חירותה, ואף יש בהם ביטוי לסלידת השופטים מפני התופעה, כגון בדברי השופט מ' חשין, שאמר:
שלא כעבירות האחרות היא העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; עבירה זו, עבירה חמורה היא במיוחד, ולא בכדי העובר אותה צפוי למאסר בן שש עשרה שנים.

אין צורך להוסיף, הכל יודעים זאת, כי עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של 'יבוא' המלווה בהתנהגות נקלית ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת לחם.

אין זה כבוד לא למדינה ולא לחברה בישראל, שעבירה מעין זו נחרתת בספר החוקים, בייחוד ביודענו שהעבירה לא שרדה במקומנו בימים משכבר; עבירה היא שנקבעה בימינו אלה17.
והוסיף על דבריו עמיתו השופט י' טירקל:
העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול המיני ומן האימה שבסחיטה.

בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות18.
כדי להתמודד עם תופעה זו, החלו רשויות החוק בפעולת אכיפה נמרצת לעצירת התופעה, בעיקר באמצעות חסימת מעברי הגבול וגירוש נשים שהובאו לישראל למטרות זנות19. נוסף על זה, מסייעים גורמים שונים בייצוגן הנפרד של הנשים המנוצלות, שבדרך כלל ידן או ידיעתן אינה משגת למצוא לעצמן ייצוג הולם, והסרסור שלהן, שכביכול מייצגן, פועל במובהק נגד האינטרס של ההגנה על כבודן וחילוצן ממעגל הזנות20.

בתי המשפט דחו טענה הנשמעת תדיר מפיהם של סוחרי הזונות, ולפיה האישה עושה את מעשיה בהסכמה, ואפילו מתוך רצון. כך אמר לדוגמה השופט אנגלרד:
הצורך להגן על כבוד האדם וחירותו, מכתיב שגם מי שבחר לעסוק בזנות יוכל בכל עת לשנות את אורח חייו. יצירת סיטואציה שבה לקונה יש אינטרס לשמור על "הסטטוס קוו", יש בה סיכון חמור לחירות "האובייקט". פרט לכך, המחוקק רואה בעצם קיומה של עיסקת מכירה של אדם, משום השפלת כבודו ופגיעה בצלם האנוש שלו, שכן אדם הפך להיות חפץ והוא משול לעבד ונסיבות מקרה זה יוכיחו, שכן לאליונה [=אישה שעסקה בזנות] נערכה בדיקה שלא ניתן להשוותה אלא לבדיקה הנערכת לבהמה הנמכרת בשוק21.
גם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, המכהן כיום בבית המשפט העליון, א' רובינשטיין, נרתם במרץ לתיקון חרפה זו. בדברים שנשא בעניין זה, אמר:
סחר בבני אדם - אין אולי צירוף מילים קשה יותר, משפיל יותר. הוא מנוגד לתשתית היסוד שאין מוצקת ממנה של קיום אנושי הגון, של אדם לאדם - אדם22.

סוף דבר
מצווה גדולה נצטוינו: "אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה" (ויקרא יט, כט)23. וכבר עמדו פרשני המקרא על הלשון הקשה, שעולה ממנה שהארץ עצמה, ולא רק יושביה, לוקה בעוון זה, מה שלא מצאנו בעברות החמורות לא פחות ממנה. על חומרת איסור הזנות עומד גם המדרש: "דור המבול נמחו מן העולם על ידי שהיו שטופין בזנות. אמר רבי שמלאי: כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם... מצינו שעל הכל הקב"ה מאריך אפו חוץ מן הזנות" (ויקרא רבה: כג, ט).

לאור מה שאמרנו לעיל, אפשר שניתן להסביר את הדברים בדרך חדשה. הזנות מביאה לחורבן לא משום חומרתה - שהרי יש עברות חמורות לא פחות ממנה, כגון רצח או אונס או שוד, שבניגוד לזנות, הנעשית לעתים קרובות ברצון עושיה, הן נעשות בניגוד לרצון הקרבן - אלא משום שהשפלת כבוד האדם, חרפתו וביזויו באים בה לידי ביטוי חריף. הפיכת האדם ל"מוצר עובר לסוחר" עלולה, חס ושלום, להביא לידי כך שיאמר המתבונן בקרבן העברה בלשון קדמונים: "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קוהלת ג, יט).

הערות:



* ד"ר אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", ומלמד בה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים משפט חוקתי ומשפט עברי.
1. למסחר בעבדים במזרח הקדום, ראה: I. Mendelsohn, Slavery in the Ancient Near East (New York, 1948). לעבדות אצל היהודים בימי הביניים, ראה: ש' אסף, "עבדים וסחר עבדים אצל יהודים בימי הביניים", ציון ד (תרצ"ט), עמ' 125-91 [=באהלי יעקב (ירושלים תש"ג), עמ' 256-223]; מ' טוך, "יהודי אירופה בימי הביניים המוקדמים: סוחרי עבדים?", ציון סד (תשנ"ט), עמ' 63-39.
2.
ראה לאחרונה: מ' נגבי, כסדום היינו (ירושלים תשס"ד), עמ' 145-139; י' דהן ונ' לבנקורן, "סחר בנשים בישראל בחסות שלטון החוק", תיאוריה וביקורת 24 (2004), עמ' 44-9; נ' לבנקורן, "איך עוצרים את החרפה? - עורכי דין מול סוחרי עבדים", הלשכה 66 (תשס"ד), עמ' 12-11; מ' לוצקי-ארד, "לא שביתת נשק ולא פשרה - המאבק המשפטי נגד סוחרי נשים", הלשכה 62 (תשס"ג), עמ' 19-16.
3.
לזנות בחברה המקראית, ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ב, עמ' 937-935. לזנות בחברה היהודית בימי הביניים, ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורדות (מהדורה שנייה, ירושלים תשס"ג), עמ' 256-229, ושם בהשלמות, עמ' 552-551; א' הכהן, "כלה כמות שהיא", מסכת א (תשס"ב), עמ' 236-240. לזנות במדינת ישראל והניסיון להילחם בה במישור המשפטי, ראה ה' בן עתו, דו"ח הוועדה לבדיקת בעיית הזנות בישראל, מעמד האישה בחברה ובמשפט (תשנ"ה), עמ' 188-168.
4.
להתייחסות שלילית לסרסור החי על רווחי הזונות, ראה למשל: "ורעה זונות יאבד הון" (משלי כט, ג); "בעד אישה זונה עד ככר לחם, ואשת איש נפש יקרה תצוד" (משלי ו, כו), כלומר שהלהוט אחר הזונות סופו לרדת מנכסיו ולהגיע עד פת לחם.
5.
לדיון נרחב ומעמיק בסוגיות אלה במשפט העברי, ראה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו - חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי (מהדורה שנייה, ירושלים תש"ס).
6.
ראה ר' גרשוני, "דיני עבד עברי כביטוי לכבוד האדם", פרשת השבוע, ראה, תשס"ג, גיליון מס' 134.
7.
ראה סוטה מד ע"ב.
8.
רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ח, הלכה ב; מנחת חינוך על אתר.
9.
תלמוד ירושלמי, כמות, פרק ב, הלכה ו (לא ע"ד).
10.
וראה "העמק דבר" לדברים יא, יד.
11.
וכך דייק רבנו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות, בפירושו לתורה (עמ' תיא), מדברי המקרא "ואחר כן תבא אליה ובעלתה": "מכאן שחייב אדם לשמח אשתו כשהיא עצובה בתשמיש, ולכך [רק] לאחר בכיה תבא אליה לשמחה". לרגישותו של ר' אביגדור כ"ץ לכבוד הנשים, ראה: מאמרי הנזכר לעיל, בהערה 3, עמ' 245-244; מאמרו של א' גרוסמן, הנזכר לעיל, בהערה 3, עמ' 553. כיוצא בזה כתב בעל "הרוקח": "ואחר כן - ולא בשעת הבכי, כי האדם חייב לשמח את אשתו בתשמיש". וראה גם דברי "בכור שור" ו"חזקוני" על אתר.
12.
ראה למשל: במדבר לב, ו, כ; דברים ג, א; שם כ, ג ועוד.
13.
לדרכו המקורית בפרשנות ויחסו העוין בדרך כלל לנשים, ראה מאמרי הנזכר לעיל, בהערה 3, עמ' 266-263, והמקורות שנזכרו שם, בהערות 103-102. וראה א' גרוסמן, "זלזול בנשים על רקע פילוסופי: ר' יוסף אבן כספי", ציון סח (תשס"ג), עמ' 67-41.
14.
הצ"ח תשנ"ז, 2639, מיום ט"ז בתמוז תשנ"ז (21.7.97), עמ' 464.
15.
אם העברה בוצעה בקטין שמלאו לו 14 שנה, דינו של עובר העברה מאסר 20 שנה!
16.
דברי הכנסת מיום ז' בתמוז תש"ס (10.7.00), עמ' 9643.
17.
בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל, תק-על 1992 (3)2000.
18.
בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי, תק-על 57 (4)2001.
19.
המגמה היא להעניש את יוזם העברה, כלומר הסוחר, ולא את קרבנה, האישה. משום כך, מסתפקים בגירושן של הנשים הזרות העוסקות בזנות ואין משיתים עליהן עונשי מאסר. ואם הן מוכנות להעיד, הן אף זוכות להגנת החוק מפני הסרסורים: משכנים אותן במקלט מיוחד שהוכן לצורך זה, ובו הן שוהות עד מתן עדותן ולאחר מכן הן עוזבות את הארץ.
20.
ראה נ' לבנקורן, "ייצוגן המשפטי של קורבנות הסחר בנשים", הסניגור 51 (2001), עמ' 5-3.
21.
בש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל, תק-על 110 (1)2001.
22.
א' רובינשטיין, "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות - עד קצווי הבושה, עד שורשי החרפה", קרית המשפט ב (תשס"ב), עמ' 19-15 [=נתיבי ממשל ומשפט (תל-אביב תשס"ג), עמ' 364-360].
23.
גם כאן יש הד נוסף לנוהג שרווח בארצות המזרח הקדום, שהאב מוכר את בתו לזנות. בתעודות אכדיות נמצאו חוזים שבהם מכרו אבות את בנותיהם לזנות, ואף יש בהם תנייה מפורשת בעניין מטרת המכירה. ראה אנציקלופדיה מקראית, הנזכרת לעיל, בהערה 3, וההפניות שם.





תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב