בפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי מתאריך ד' תמוז תשס"ז, לפיו לא ניתן לבצע סידור גט בין הצדדים כל זמן שלא יבוטל פסק דינו של בית המשפט שחייב את הבעל בתשלומי נזיקין עקב סרבנות גט.

לפסק דין זה קדם פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י' אדר תשס"ז, המחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

בסמוך לפס"ד הנ"ל, ניתן פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה לפיו על הבעל לשלם לאשה סך 400,000 ש"ח בגין תביעתה לפיצוי נזיקין, וכן 4000 ש"ח לחודש כפיצוי עבור נזק כלכלי עתידי. כ"כ נפסקו הוצאות משפט סך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק .

בתאריך שנקבע לסידור גט, אמר הבעל כי הוא מוכן להתגרש ע"פ הסכם גירושין שנכתב ונחתם ללא כל שינוי בהסכם. אולם, הוא מבקש שהאשה תוותר על זכותה למימוש פסק-הדין של בית המשפט. כאמור בית הדין החליט שלא ניתן לבצע הגט כל זמן שלא יבוטל פסק-הדין.

לטענת ב"כ המערערת, כשבית הדין פסק לחייב את הבעל בגרושין, כבר הייתה מונחת בפניו תביעתה לנזיקין, ונראה שבית הדין בהחלטתו חזר בו מפסק הדין לחייב הבעל בגט למרות תביעת הנזיקין, כאשר הוא מאלץ האשה לוותר על פסק-הדין בגין תביעת הנזיקין כתנאי לקבלת גט.

עוד טענה כי אין קשר בין תביעת הנזיקין לגט, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לפצות האשה על הסבל והרדיפה שסבלה ממנו במהלך חיי הנשואין, ועל הפסדים שלה לקבל הנחה בארנונה וגני ילדים כל זמן שהגט מעוכב. יחד עם זאת, לגבי חיובו בתשלום 4000 ש"ח כל חדש בגין עיכוב גט האשה תהיה מוכנה לוותר, אם יראה לבית הדין שיש לכך השלכה לכשרות הגט.

לעומתה טוען המשיב, שמעיון בכתב תביעה לבית המשפט לעניני משפחה משתקף בעליל, שעילת תביעתה של האשה לנזיקין מתבססת על סירוב הבעל לגט, בעוד שהוא מסכים להתגרש, וציית דינא באם בית דין יחייב אותו בגט. ואכן כאשר בית הדין חייב אותו בגט הסכים לתת גט, לולא קולר החיוב האסטרונומי המונח על צוארו, ואשר הוא בעוכרי רצונו לתת גט.

המשיב העלה טענה נוספת, שהסכום שנפסק ניתן ללא ביסוס מבחינה עובדתית, ובהעדר הגנה מצידו, ואכן הוא הגיש בקשה לביטול פסק-הדין הנ"ל.

לדבריו יש לדחות הערעור, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לאלץ את הבעל לתת גט. הוא מוסיף לציין כי תביעת הנזיקין הוגשה על ידי האשה לבית המשפט, עוד קודם למועד פסק הדין של בית הדין המחייב אותו הגט. בבית הדין מתנהלים דיונים במשך חמש שנים, אם כי לא כולם בעניני גירושין, שבעקבותיהם ניתן פסק-דין לחייב הבעל בגט, לרבות הוצאת צווי הגבלה נגדו - בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995 - בגין אי ציות למתן גט. אופן כתב התביעה לנזיקין הוא לא רציני, ונועד לכפות עליו לתת גט - בטרם חיוב הגט - ע"י בית המשפט, בעוד שנושא מתן הגט ודרכי אכיפתו נתונים לסמכותו הבלעדית של בית הדין, ובאם בית המשפט יאלץ הבעל לתת גט בעקיפין, הגט יהיה גט מעושה.

לאחר העיון נראה, שצדק בית הדין האזורי בפסק-הדין שלא לסדר הגט לאור החשש לגט מעושה. זאת, בשים לב שפסק הדין שניתן בבית המשפט הינו על בסיס כתב תביעה בהקשר לסירובו של הבעל למתן גט.

להלן נבאר את הפן ההלכתי, תוך התייחסות לנקודות הרלוונטיות לנדוננו.

שנינו במשנה גיטין פח,ב: גט מעושה, בישראל - כשר, ובעובדי כוכבים - פסול; ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. ובגמרא שם: אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין - כשר, שלא כדין פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין - פסול ופוסל, שלא כדין - אפי' ריח הגט אין בו. דהיינו אפילו הגט נכפה ע"י בית דין, אם נכפה שלא כדין, דהיינו שהגט נכפה במציאות שבה חז"ל לא התירו את הכפיה (ראה רש"י שם ד"ה כדין, וז"ל: "כגון הנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו."), הגט פסול מחד, ומאידך אם האשה היא אשת כהן, היא אסורה לבעלה. שלא לדבר על גט שנכפה ע"י מי שאינם בית דין, שהגט בטל, וכפי שמבואר מהמשך הגמרא שם שהכח לכפות על גט הוא מכח "שליחותייהו", והוא כח שניתן לבית דין בלבד. (וראה עוד רש"י גיטין פח,ב ד"ה כדין, שאם כפו בית דין שלא כדין, כגון שטעו, הרי הגט בטל מהתורה, ורק חכמים גזרו שגם תהיה אסורה לבעלה הכהן, אבל פסולו של הגט כשבית דין כפו שלא כדין הוא מדאורייתא. וכן פסק בב"ש קלד,י וקלד,יג. אמנם דעת הרמב"ם בסוף פ"ב מגרושין שגט זה פסולו מדרבנן).

להלן נציין נקודות הלכתיות שעסקו בהם הפוסקים ונביא ציטוטים ממספר מקורות הלכתיים העוסקים בהלכות אלו.

א. סמכותו הבלעדית של בית הדין לטפל באכיפת גט

כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרשה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול.

ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אע"פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט".

מדברי הרמב"ם יוצא שכל התערבות חיצונית שלא ברשות בית הדין לאכיפת גט אפילו כדין, פוסלת הגט, אלא אם כן בית הדין מאפשר זאת.

ב. אונס ממון כדי שיגרש אם נחשב אונס

בשו"ת זכרון יהודה סימן עג ד"ה מי אשר, נאמר:

" ואונס ממון הוי אונס מההוא מעשה דפרדיסא וכיון שאפי' לבטל המכר הוי אונס כ"ש לבטל הגט דהוי אונס כי לא הוזכר כפיי' לגבי פיסול הגט רק לגבי הכשרו ולגבי פיסולו הוזכר במשנה עישוי דתנן (גטין פ"ח ב'): גט המעושה בישראל כשר ובע"א פסול ובע"א חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך פי' ובע"א כיצד עושין שיהיה כשר חובטין אותו וכו' כך מפרשין אותו בעלי התוספות ז"ל ומוקמי למתניתין הכי גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל

ולשון מעושה הוא כולל כל מיני כפיות בין במילי כמו ההיא דכתובות (דף כ"ב) עליי' דידי עשוי הוא וגדול המעשה יותר מן העושה (בתרא ט' א') בין בשוטי ולהכי נקט לשון הכולל להשמיענו כשהוא כדין אפילו כפוהו בשוטי שהוא כשר וכשהוא שלא כדין אפי' כפוהו במילי שהוא פסול ובסיפא לגבי ע"א דאיירי בהכשרא דגט כמו שפרשתי נקט לשון חובטין לרבות שאע"פ שמכין אותו לקיים מה שישראל אומרים לו הגט כשר

ועוד הוכחה דאונסא דממון כאונס גוף דרוב בני אדם חביב עליהם ממונם כגופם והצדיקים יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל כ"ש בנדון שלפנינו אם הי' לו ביד אשתו כתבי קודש נאים וחמודים אשר לא יערכם זהב וזכוכית ואין ידו משגת לעשות כמו כן שאין לך אונס גדול מזה לפי שהוא חכם ויודע ספר

הנה הוכחתי שאונס ממון אונס ונמצא שהי' גט מעושה שלא כדין והוא פסול ומ"מ הוא פוסל לכהונה משום דמחליף בכדין כדאיתא בגיטין בפ' המגרש בישראל שלא כדין בכדין מיחלף "

וכן נאמר בשו"ת בצלאל אשכנזי סימן טו:

" ולאו דוקא כשאנסוהו בגופו בהכאות ובחבטות אלא אפילו אונס ממון הויא אונס וכמו שכתבו המפרשים ז"ל ... והא ודאי גט מעושה הויא וכדכתיבנא"

ג. אונס ממון על ידי מתן ערבות או התחייבות אישית כספית כערובה למתן גט

בשולחן ערוך אבן העזר סימן קלד, ד:

"אם נשבע הבעל ליתן גט, ו צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס; אך ערבות יתן, אם ירצה, שאין זה דומה לאונס. הגה: ז והוא הדין אם קבל קנין לגרש (פסקי מהרא"י סימן קע"ג). ח אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר, ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים). ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא (שם בתשובת הרשב"א), וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס. אבל אם כבר גירש מפני זה, ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א)".

ד. אונס ממון על ידי בית הדין לקבלת התחייבות ממונית באם יסרב לגרש אשתו ראשונה במסגרת מתן היתר נשואין לבעל לשאת אשה על אשתו שהלכה ונשאת לישמעאל

בשו"ת נושא האפוד סימן ח:

עובדא אתא קמן באשה שמרדה בבעלה ועזבו /ועזבתו/ והלכה ונשאת לישמעאל והיתה עמו כמו שנה ושוב נפרד אותו הזיוזג והלכה והיתה לישמעאל אחר וזה שתי שנים שהבעל שרוי בלא אשה. עתה עמד ושאל שנתר /שנתיר/ לו לישא אחרת והתרנו לו לישא בלתי שום עכוב דלדידן בני ספרד העכוב הוא מחמת השבועה ופשיטא דאדע' דהכי ל"ן =לא נשבע...
א' אך הן אני נשארתי נבוך וגברו עשתונותי דאם למחר האשה הזאת תחזר לדת ישראל ותחפץ להנשא לאיש ותדרש מבעלה ספר כריתותיה אזי בעלה בחפצו להנקם ממנה על מה שעשהת לו מאן ימאן לגרשה. ומה גם עתה דאחסור דרי ומה תעשה זאת אם לא לחזר עוד לסורה הרע או להפקיר עצמה לעלמא ולהרבות ממזרים ח"ו ולמה לא נחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ואחשבה לעשות כזה ליקח מהבעל שטר חייוב שבכל עת שתחזר האשה הנז' לדעת ישראל ותבא לשאל גט פיטורין מהבעל שהוא נתחייב מהיום מרצונו הגמור לתת לה ג"פ =גט פיטורין= בלתי שום עכוב כלל ואם יסרב בדבר הזה הנה מעתה נתחייב בחגומ"ך ובקגומ"ך =בחרם גמור ומוחלט כדין ובקנין גמור ומוחלט כדין= כתחז"ל לתת לה סך פ' לשבוע מידי שב"ש =שבוע בשבוע= לפרנסתה כל הימים אשר היא קשורה עמו ואפי' גרשה ואפי' עד חמשה ועשרים שנה באופן שבכל זמן שתדרש ממנו גט אם יכתב לה ג"פ הנה מ"ט ואם לאו יהיה חייב לזון ולפרנס כפי הקצבה הנ"ל ואם לא יקיים החייובים הנ"ל תאסר עליו אשתו השנית בקונם מעתה.
ב' ואיש ממנו מחכמי הישיבה הי"א פקפק בדבר דתנאי זה לא מהני לפום דינא דאם באותה שעה לא ירצה לתת הגט מרצונו ונכוף אותו לתת הסך וכדי שלא ליתן מה שנתחייב יתן לה הגט הו"ל גט מעושה באונס ולכאו' דינא קבעי דהנה אמת דנחלקו הפוס' בקונס עצמו בסך פ' אם לא יגרש אי הוי גט מעושה או"ל והובא בב"י סי' קל"ד ובמור"ם שם מלבד דהמדקדק בדבריהם יראה דאין כאן מחלוקת דכל שהוא מרצונו הגמור גם הרשב"א יודה דלא הוי אונס וכשאינו מרצונו רק אחרים חייבוהו להתחייב בקנס גם ר' מיימון מודה דהוי אונס יע' כנה"ג בסי' קנ"ד הגהב"י ס"ק נ"ז ולה' אמרות טהורות דרי"ח ע"א. אלא אפי' נאמר דפליגי אף לס' הרב מיימון דמקל היינו בקונס עצמו מרצונו אבל היכא דאחרים שמו עליו הקנס לכ"ע הוי גט מעושה וכמבו' בדבריהם וכ"כ ה' פ"ת בסק"י משם ה' משכנות יעקב דהיכא דאחרים שמו עליו הקנס לכ"ע חיישינן לגט מעושה י"ש ומינה לנ"ד

ה. אונס ממון בהתחייבות ממונית ע"י ביהד תוך מתן חלופה או ברירה באם לא ישלם לאסור כל בשר בשבועה באם יסרב לגרש אשתו ראשונה שנשתטית לכשתשתפה במסגרת היתר נשואין לשאת אשה על אשתו

בנודע ביהודה בחאה"ע סי' ג' ע"ד:

אשה שנשתטית בקש לבעלה מנוח באופן זה דאחרי שימסר הגט ביד שליח הולכה ימסר ת"כ =תקיעת כף= על סך מסוים שיהיה מונח לערבון שאם האשה תהיה ראויה לגירושין שמחויב אז לשלח גט חדש לאשתו ואם לא ירצה עתה לתת כתב מחמת איזו סיבה קודם שישדך אשה ישבע ע"ד ב"ד שאם ישא על אשתו תכף כשתחזר אשתו לדעת נכונה ויקראוהו ב"ד לגרש את אשתו אם לא ימסר גט חדש תוך ל"י =ל' יום= לקריאתו מחוייב לשלם לאשתו סך אלף דוקאטי ואם לא ישלם אסור עליו מהיום ההוא והלאה בשבועה ע"ד ב"ד כל מין בשר עד שיגרשנה בגט כשר וכו' וע"ז פירש טעמו בשבועתו דלא השביעוהו בהדייא לגרש את אשתו מעם שלא יהא נחשב אנוס מחמת השבועה וכו' וא"כ השבועה אינה על נתינת הגט כי אם לאסר אכילת בשר וה"ז כקבל נז"ש =נזירות שמשון= ומבואר בסוס"י קל"ד דלא מקרי אנוס על הגט שהרי בידו שלא לגרשה ולא יאכל בשר ולא סמכנו על טעם זה לחוד וכתבנו שאם יתן אלף דוקאטי ג"כ הבחירה בידו וה"ז דומה למ"ש רמ"א /אה"ע/ בסי' קל"ד ס"ד וכו' וגם ע"ז לא סמכנו וכתבנו שכל עיקר התחייבות הקנס והשבו' הוא אם ישא אשה אחרת וה"ז דומה למ"ש הלבוש סי' קל"ד סיו"ד שאם יצאה אשתו מביתו וקבל עליו חרם אם יחזירנה ולא יגרשנה שבזה גם הרשב"א יודה שבידו שלא להחזירה והכא עיקר ההתחייבות מחמת שנושא אשה אחרת ואין כאן קנס וכו' ואין אנחנו גוזרים על הבעל שישבע רק שאין אנחנו נמנים להתיר לו והרי בידו לבקש רבנים אחרים ואין כאן אונס כלל.

ועיין בנושא האפוד סימן ח:

הארכתי להעתיק דבריו דלפקע"ד לא נתישב אצלי התיקון הלז דמה שדמהו לקבל נז"ש ומבואר בסי' קנ"ד והיא מתשו' מוהרלב"ח סי' קכ"ד הלא כתב שם מוהרלב"ח להדייא דזה יהיה דוקא כשמקבל הנז"ש מעצמו אבל לא כשכפוהו אחרים לקבל הנז"ש ובנדון זה הב"ד מחייבין אותו ליאסר בבשר ויין ואם נאמר דבעבור זה כת' הרב דלא סמך ע"ז לחוד וחייבו גם על האלף דוקאטי הלא גם כזה לא ניצולנו מתשו' הרשב"א דסובר דזה מקרי עישוי ומה יתן ומה יוסיף במ"ש דהבחירה בידו דהיינו או שלא יאכל בשר או שיתן האלף דוקאטי ולא יגרש סוף כל סוף עישוי הוא בין שהכל הוא מרצונו ומה בין זה לההיא דנתחייב שאם יחזרינה ולא יגרשנה יתן ק' זוז לאדון העיר והתם נמי הבחירה בידו לא יחזירנה או יתן הק' זהובים ולא יגרשנה או יגרשנה ועכ"ז אם חייבוהו אחרים הוי אונס וכמבו' לעיל וכבר נרגש הרב מכל זה וכתב לבסוף שאין אנחנו גוזרין עליו שישבע רק שאין אנחנו נמנין ע"ז ובידו לבקש רבנים אחרים ועכ"ז לא הרוה צמאונינו בזה דהרואה יראה דבכה"ג הוי לנקטיה בכופסיה דלישבקיה לגלימיה. אולם עם כל תמיהתינו על הנוב"י עינינו הרואות דרבנן אשכנז המפורסמי' נגררו אחריו. החת"ם בח"א סי' י"א. הצ"ץ החדש וה' תבואות שמש הביאם ה' שד"ח שם דנ"ה

ו. כאשר ההתחייבות הייתה בלתי תלויה בגט ואם יתן הגט יהיה פטור מהחיוב

".... אך גם התיקון שכתב הרב(שם אריה) לא נושע מהפקפוק שהוא רחב וז"ל שיתן זעקסיל /ועקסיל שטר/ שחייב לאביה או לאשה כו"ך מעכשיו רק שיתנה שאם יתן לה גט כשתשתפה דפטר מהחייוב ושהחוב הזה מחייב לסלק רק אם תשתפה וכן ראוי לעשות לטובתה כאשר ראינו ששקדו עלה בהשלשת כתובה ע"כ ואם החייוב הוא שאנחנו מחייבין אותו הדרן לדקמייתא דכל שאחרים שמו עליו הקנס הו"ל גט מעושה וכאן הוא לא היה חייב כלום לאשתו או לחמיו רק בשטר החייוב הלזה ובודאי דאם אינו מגרש מחויב ליתן מה שנתחייב. ועוד דאפילו בנותנין לו ממון לגרש דליכא אונס רק הוא ירויח ממון ע"י הגירושין נחלקו הפוס' ומהם ס"ל דל"ד למכר דקי"ל תליוה וזבין זביניה זביני ה"ה הריטב"א ורבו הרא"ה וריא"ז והרב זקנו והריב"ש וכן העלה מוהריב"ל דלא כס' הרשב"א והתוס' וכאשר אסף איש טהור ה' גט מקושר בסי' י"ח ס"ד והעלה דכיון דזה פלוגתא דרבוואתא אזלינן לחומ'."

ז. אונסו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו

(1) עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן כגון פריעת כתובה דפריעת בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני:

בתשב"ץ ח"א סימן א, נאמר:

"יש אונס אחר שאע"פ שהוא אונסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא וראיה מדאמרינן בירושלמי פרק אלמנה נזונת (כתובות ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות וכו' שמענו שמוציא שמענו שכופין. פירוש שמענו שכופין בתמיה דיוציא לחוד וכופין לחוד דכופין ר"ל שהכו אותו ממש לגרש. ויוציא ר"ל שכופין אותו לפרוע כתובתה ואם מתוך כפייה זו רוצה לגרש יגרש וכן פירש הרמב"ן בפרק אע"פ (כתובות סג: ד"ה ומצינו) והא דשמואל דאמר אין מעשין אלא לפסולות היינו עישוי בגופו ממש לגרש דהיינו לישנא דעישוי הגט וכן נמי הא דתנן (פח:) גט מעושה שלא כדין פסול דכוותה היא שמעשין אותו בגופו לגרש אבל אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן כגון פריעת כתובה דפריעת בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא בפרק הכותב (כתובות פו.) ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש לא הוי גט מעושה ומיהו מסתברא דהני מילי כשכפוהו כדין באותם דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה ובדין כפוהו בפריעתה"

(2) אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר, ומתוך אותה כפייה גירש:

עיין תשב"ץ ח"א, וזה לשונו:

"אפשר דהוי גט מעושה דנקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוי (ב"מ קא:) וצריך עיון עכ"ל":

ןעיין בב"י אבהע"ז סימן קלד:

"והנה הרשב"א בתשובה (הובאה בב"י סי' קל"ד) כותב שאם כפו אותו ע"ד ממון, שהוא חייב בדין, והוא מגרש להפטר מן הכסף אין זה עישוי. אך זהו כשחייב במעות מן הדין, אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפייה גירש אפשר דהוי גט מעושה וכו' וצ"ע, הרי שלא החליט דהוה גט מעושה והניח הדבר בספק, ושורש הספק שעישוי על גט הוא בעצם הגט שכופין אותו לגרש, וההיא עובדא דפרדיסא היתה הכפייה בעצם הדבר ואם לא היה מוכר היה בעל השטר משכנתא מחליט את הפרדס עצמו, ובזה הגורם של האונס בנפש הוא מורגש מאד. ומכיון שהרשב"א ז"ל הניח הדבר בצ"ע הרי זה ספק בדין כספק דתיקו בתלמוד ולא מצאתי לאחד מהראשונים שיחליט בזה החלט גמור".

וכן עיין בשו"ת בצלאל אשכנזי סימן טו וזה לשונו:

" ואונסא דממונא משכחת לה בתרי גווני, חדא דאנסי ליה בממונא בפירוש כדי שיגרש והא ודאי גט מעושה הויא וכדכתיבנא, ... אנסי ליה בממונא סתם והוא מעצמו כדי להנצל מאונסא דא מבקש לגרש יש לדון ולומר דלאו גט מעושה הויא".

ובמסקנתו אחרי שהאריך לדון אם לדמות נידון זה לאנסו אותו ממון ומכר לו שדהו שמכר הכריע הרב המחבר כדלהלן:

"כל שאנסו לו בממון סתם ושוב מתרצה האנס בגירושי אשתו כיון דזוזי לא תלו בגירושין דאטו גרושי אשתו של הלה מייתי זוזי הילכך אומדנא דמוכח דבעקיפין קא אתו עליה ואע"ג דאין מזכירין לו גט כלל כמאן דמנקטיה בכופסיה כי היכי דלישביקיה לגלימא דמי דאי קא מהדרי אזוזי היאך נתרצו בגירושין".

ועיין כתונת יוסף ענף א שהביא בשם הריב"ש שחולק עליו וכמ"ש המהרנ"ח.

ח. אונס ממון כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה

עיין שו"ת תשב"ץ חלק א סימן א ד"ה אונסא דאחריני:

ויש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון והרי זאת האשה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון. זה הענין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא ואע"ג דבמכר כה"ג הוי אונס ואי מסר מודעא דבעי' דלידעו למודעיה הוי שפיר מודעא וכדאמרינן התם (ב"ב מ"ז ע"א) אי לא מודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחוור וכן נמי ההוא מעשה דפרדיסא דאיתיה בפ' איזהו נשך (ע"ב ע"א) דאמר אכבשיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ומשום האי אונסא זבנה נהליה ואמרינן דהוי אונסא...

אבל קושטא דמלתא היא דתליוה ויהיב לא הויא מתנה ואינו צריך מודע' דבתליוהו וזבין הוא דבעינן מודעא וההיא דמתנה טמירתא משום דלברורי דאנוס הוא איצטריכינן לה וכן כתבו המפרשי' זלה"ה וכן הרמב"ם ז"ל בפרק י' מה' מכירה:

נראה לי מסיום דבריו שאין צורך במודעה בתליוהו ויהיב שמצדד בנידונו שאשתו גזלה ממון לפסול הגט מאחר וגט נחשב כמתנה ואונס או גילוי דעת מבטל הגט.

כמו כן לאחר עיון בתשבץ הנ"ל נראה לי, ששונה נידון זה מהאמור בסעיף העוסק בשאנסו אותו ממון שלא כדין, וכדי להנצל מהאונס גרש אשתו. דהמדובר שם בבאו עליו בעקיפין לחייב אותו שלא כדין, כאשר המכוון שיגרש את אשתו בסופו של דבר משא"כ בנידון זה שגזלה אשתו, מדובר בגזלה שלא היה יכול להוכיחה ולהעמיד את אשתו לדין, ואשתו לא באה אליו בעקיפין ע"מ שיגרש אותה. ולכן מסתפק התשבץ שאולי בכה"ג שמקבל גזלה אבודה יש לו גמירות דעת לגרש. אחרת לא מובנים דבריו איך מסתפק בנידון זה בזמן שבהמשך כותב שאונס ממון נחשב אונס.

מהאמור לעיל יוצא גם כשהאונס הוא עקיף, ישנה מחלוקת אם נחשב אונס והרבה פוסקים סוברים דנחשב אונס.

ק"ו בנידו"ד, דנכתב בפירוש בכתב תביעת נזיקין שהעילה לתביעה היא סרבנותו של הבעל לתת גט וכו', דוודאי הו"ל גט מעושה במישרין ולא בעקיפין ורק המעטפת החיצונית היא עקיפה בהתייחס לסרבנות הבעל לגט.

ובר מן דין אפילו נאמר בהתייחס ל-400,000 ש"ח, דהאונס חלף לו, והוא חד פעמי, ולא מפסיד יותר בנתינת הגט, מ"מ מכיון שהאונס מביא שלא מרצונו לתת גט, הו"ל אונס. ומה שלא מגרש היום תולה יהבו בביטול פסק-הדין בית המשפט לעניני משפחה, אחרת היה בא להתגרש בעל כרחו שלא בטובתו על רקע חרבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. ומה גם כנגזרת מפסק-הדין בית המשפט לעניני משפחה הנ"ל עלולה להיות ידו של בית משפט להיות נטויה בהטלת עונש כספי נוסף עליו כל עוד האשה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עשוי גדול מזה, ודומה למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, או שגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר והובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות.

וכן עיין מהרי"ק סימן סג:

"ועל הגט אשר מתחילה נאסר (א) הבעל כדי שיגרש ולבסוף הותר וגרש בבטול מודעות לפי דעתי באנו למחלוקת שני גדולי הדור בימי' שעברו ה"ה מופס /מופת/ הדור מהר"ר יוחנן טרייב"ש ז"ל ומהר"ר שלמה שפיר"א ז"ל וגם כמדומה אנכי שאבא מורי ז"ל הגיד אלי שמהר"ר יוחנן ז"ל היה מביא ראיה לאסור מהתוס' פרק ר' עקיבא (דף פח) אשר הבאת אתה ראיה ולפי דעתי שהיא הראיה עצמה אמנם נלע"ד דאדרבה משם ימצא פתח בעל דין לחלוק מתוך מה שכתב רבינו מאיר ומביאו המרדכי פ"ג דשבועות שהביא שם דברי ר"י וז"ל הקשה ר"י הא דאמרינן בשבת פרק ר' עקיבא (דף פח) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר רב אחא בר יעקב על דא מודעא רבה לאורייתא כו' עד והשתא אמאי לא קאמר והדר קבלוה בערבות מואב. ותירץ ר"י דהתם נמי יריאים מהקב"ה שמא לא יביאם אל ארץ ישראל שהיה להם ליכנס בה לאלתר ע"כ ועוד כתב אח"כ וז"ל כיון דאנוסים היו על פי הדבור מפחד שלא יכניסם לא"י ושמא יניעם במדבר קרי לה אנוס עכ"ל.

ועתה יש לדקדק דמה לו לומר שהיו יריאים שמא לא יכניסם לא"י שיהיה להם ליכנס בה לאלתר או שמא יניעם במדבר תיפוק ליה שעדיין לא יצאו מאונס הראשון שכפה עליהם ההר כגיגית דפשיטא דכאשר תאמר שכל זמן שביד האנס לחזור ולאנס שעדיין נקרא אונס הראשון קיים וכל הנעשה מהמשך מזה מקרי נעשה באונס שכ"ש שנאמר כן באונס הבא מאת הקב"ה אשר אין שינוי לפניו יתב' שמו ויתע' זכרו ככחו אז ככחו עתה. ובידו היה בערבות מואב לחזור ולכפות עליהם כמה הרים וגבעות ולמה הוצרך לפרש לחדש אונס חדש דהיינו יראת פן לא יכנסו לארץ או פן יניעם במדבר

אלא נראה משם דדווקא משום פחד דלא יביאם לארץ או שמא יניעם במדבר הוא דאקרי אונס שהרי באותו אונס היו עומדים באותו שעה שהרי עדיין היו במדבר ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה אשר היה להם להגיע שם לאלתר והרי היו שרוין באותו אונס ממש אבל מי שהותר מאונסו אלא שהיה ירא מן האונס הראשון היה נראה מכאן דלא היה מקרי אונס ...".

מ"מ אין משם ראייה גמורה להתיר לפי הנלע"ד די"ל דדווקא התם הוא שלא היה מועיל אונס הראשון אם לא שנתחדש להם אונס אחר דהיינו פחד דמניעת כניסת הארץ ושלא יניעם במדבר משום שלא היה הקב"ה מבקש מאתם המעשה ראשון ממש דהיינו קבלת התורה דנעשה ונשמע כאשר עשו בתחלה אלא בקש מאתם שיקבלם באלה ובשבועה כמו שפי' רש"י בפרש' אתם נצבים לכך לא הוה לן למימר שהיו אנוסים מכח אונס הראשון דמאן לימא שהקב"ה הי' מאנס אותם ע"מ מלקבלה באלה ובשבועה או בע"מ מלקבלה כלל כאשר עשו בהר סיני שמאנ' מלקבל' כלל ועיקר ולכך הוצרך למצוא אונס חדש שיהיו עומדים בתוכו או לומר שכיון שהיה על פי הדבור הרי הוא כאלו עדיין היו עומדים באונס ממש וכדפי' לעיל.

אבל היכא שהאנס מאנס לעשות דבר אחד ושוב מתירו מאותו אונס ולמחר מבקש ממנו לעשות אותו מעשה עצמו אשר עליו אנס אותו בתחלה מאן לימא לן דלא חשיב אונס כיון שבידו לחזור ולאנס אותו כבתחלה וכל שכן דאיסור אשת איש החמור שראוי להחמיר עליו כמו שכתבת ואמנם שמעתי שיצא הדבר בהיתר על פי רוב חכמי אשכנז אשר היו בימים ההם בימי מהר"ר יוחנן טרייב"ש ומהר"ר שלמה שפירא ז"ל ובאולי לא היה מעשה כזה ממש כי אני בעניותי לא ראיתי לפום ריהטא ראייה ברורה שיוכלו לסמוך עליה על מעשה כזה להתיר איסור כזה. וזה המתיר אשר התיר בודאי שלבו גס בהוראה מאד.

ובנידו"ד שהמדובר בפסיקתא המתייחסת לעבר ולעתיד, יש להחשיב כאילו האונס הראשון קיים. ולכל הדעות נחשב אנוס וצפוי להטלת קנס כספי עליו. ומה גם שהמהרי"ק המפורסם כפוסק בעל שיעור קומה אשר כגובה ארזים גובהו לא רצה להתיר כאשר יש חשש לאונס נוסף, ומה גם שנראה כמ"ש שגם הקנס הראשון בדמי נזיקין נחשב עישוי כאמור.

ועתה נפנה לצד החוקי.

נושא זה של מתן הגט ודרכי הטיפול בסרבנות גט, קרי: הוצאת צווי הגבלה עד כדי מאסר, הם בסמכותו הייחודית של בית הדין, ונקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 ובחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה-1995. העיתוי המתאים ליישום דרכי האכיפה על פי דין תורה, קשורים למתן פסק דין לגירושין, והמינון של היקף הסנקציות תלוי בדרגת החומרה של פסק הדין לגירושין. דרכי האכיפה הנ"ל ועיתויים הינם בסמכותו הבלעדית של בית הדין, המפעיל לענין זה אך ורק את דין התורה. החוקים שצויינו נותנים את המסגרת החוקית ואת האמצעים האופרטיביים ליישומו של דין התורה. כל תביעה מחוץ לתביעה הנתונה לסמכות בית הדין - כתביעת נזיקין בבית המשפט האזרחי - בגין אי מתן גט, אשר התוצאה המעשית שלה היא בבחינת זרז למתן גט, מהווה התערבות בדין התורה בענין של גירושין, ומסכלת את אפשרות ביצועו של הגט.

דעתנו היא, שתביעת נזיקין בגין סרבנות גט נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, בהיות תביעה זו "ענין של גירושין" במשמעות חוק שיפוט בתי דין רבניים (וראו והשוו: ע”א 401/66 ברוריה מרום נ' בן ציון מרום כא (1) 673). תביעה שכזו ניתן להגישה לבית הדין הרבני, ובית הדין יפסוק בה לפי דין תורה. לא ניתן להפעיל בקשר לכך את הדין האזרחי החל ככלל, במדינת ישראל, לגבי עניני ממון, מאחר וסעד הפיצוי בתביעת הנזיקין בגין סרבנות גט משולב ומעורה מניה וביה בשאלת כשרות הגט, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להפרידם.

אין אנו מקבלים את טענת האשה כי תביעת הנזיקין נועדה לפצות את האשה על הסבל והרדיפה שסבלה ממנו במהלך חיי הנשואין, ועל הפסדים שלה לקבל הנחה בארנונה וגני ילדים כל זמן שהגט מעוכב וכדו'. ברור הוא כי מטרת התביעה, ולו בעקיפין, "לשכנע" את הבעל ליתן את בניגוד לדרכי האכיפה המנויים בחוק ובניגוד לדין תורה. זוהי דרך שאינה ראויה. בפן הפרוצדורלי - לא ניתן ליצור הליכים נוספים בדרך לפירוק תא המשפחתי שלא בדרך בירור העילות לגרושין בבית הדין המוסמך. בפן המהותי – יש בפסיקת דמי נזיקין עקב סרבנות גט משום מתן פסק דין עקיף לגרושין בערכאה שאינה מוסמכת לכך - קרי בית המשפט לעניני משפחה. אין זה משנה באיזו מעטפת מוגשת התביעה - תהא זו איצטלא של תביעת נזיקין או אחרת - כאשר הכוונה המסתתרת בה היא אכיפת הבעל לתת גט שלא על פי דין תורה, אין בית הדין הרבני יכול לסדר את הגט.

אמנם אין אנו מוסמכים לבטל את פסיקת בית המשפט האזרחי, ונושא זה כלל אינו עומד בפנינו. פורמלית הדרך לביטול פסיקת בית המשפט היא בהגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ואחר כך, אם יהיה צורך – בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. אך איננו יכולים לדעת מה יהיו תוצאות ערעור, אם יוגש על פסק הדין הנזיקי. ייתכן, שבניגוד לדעתנו, ייקבע בפסק דין של בית המשפט העליון, כי המשפט הישראלי יכול לסבול תביעת נזיקין בגין סרבנות גט בבית המשפט האזרחי, בכפיפה אחת עם תביעת גירושין בבית הדין הרבני. ואולם, התוצאה המעשית תהא, שהאשה תיאלץ לבחור בכל מקרה קונקרטי איזה מבין שני ההליכים היא מעדיפה לנקוט. רבים הם הסכסוכים שבהם עומדות לרשות התובע דרכים חילופיות לתביעת סעד. לפעמים, דרכים אלו עשויות, או עלולות, לסתור זו את זו ולהוביל לתוצאות שונות בתכלית, והתובע מחליט איזו מן הדרכים משרתת באופן מיטבי את האינטרס שלו. כך גם כאן: אשה המעדיפה לקבל לרשותה דמי נזיקין שפסק או שיפסוק בית המשפט האזרחי, לא תוכל להלין על כי נחסמה מפניה הדרך לסידור הגט. חסימת הגט כשלעצמה, כתוצאה מתביעת נזיקין, עשויה להוביל למסקנה שהגט אינו חשוב די הצורך לאשה – היא מעדיפה את התוצאה הכספית של תביעת הנזיקין - וייווצר בכך, לכאורה, מעגל שוטה.

על פי סעיף קנ"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, אין בית הדין מסדר גט בין הצדדים אף בהסכמתם, בלא שבית הדין מברר את העובדות הקשורות במתן הגט ונותן פסק דין. תכליתה של תקנה זו בין היתר, לעמוד על הנסיבות הקשורות בענין, ובפרט אם הבעל נותן את הגט מרצונו הטוב, בגדרי דין תורה. לענין זה אין בית הדין בודק רק את אמירתו של הבעל בעת הבעת רצונו לתת גט בפני בית הדין. באמירה כזו אין די. אם לפי הנסיבות נראה לבית הדין כי הגט ניתן מתוך אילוץ - כאשר על פי גדרי ההלכה פוגם הדבר בכשרות הגט - אסור לבית הדין לסדר את הגט. לא ניתן על פי גט שכזה להתיר לצדדים להינשא לבני זוג אחרים. חלק מסידור הגט הינו הנפקת "מעשה בית דין" שבו פוסק בית הדין בקשר להתרת הצדדים להינשא עם אחרים, לרבות מגבלות על כך לפי דין תורה. לא ניתן להתיר לאשה להינשא לעלמא מכח גט שניתן תוך עישוי הבעל.

תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה נזק, יותר מאשר תועלת. התביעה מביאה למצב שבו נחסמת הדרך בפני בית הדין לדון בתביעת הגירושין, ואם בינתיים כבר ניתן פסק דין לגירושין, בית הדין חסר אונים באשר ליישום פסק דין לסידור הגט. אין ביכולת בית הדין לאפשר מתן גט לאשה, מאחר ויש עישוי על הגט שלא כדין. גם אם הבעל יעמוד ויצווח לפנינו ככרוכיא כי הוא מעונין לתת את הגט, אסור לבית הדין לסדר את הגט, בהיותו מעושה. על אחת כמה וכמה כך, כאשר הבעל אינו מעונין ליתן את הגט עקב פסק הדין הנזיקי. לפיכך, אין לומר כי בית הדין מאלץ את האשה לוותר על דמי הנזיקין שנפסקו לה, גם אם נניח כי בית המשפט היה מוסמך לפוסקם. בית הדין פוסק כי לא ניתן לסדר גט על פי דין תורה בנסיבות אלו. תחליט האשה איזה סעד משפטי רצוי לה. תחליט האשה מה היא העדפתה. בידה בלבד, בהקשר זה, זכות הבחירה.

פוסקי ישראל בכל הדורות עסקו במגוון רחב של תביעות נזיקין. אין מניעה להגיש לבית הדין תביעת נזיקין בין בני זוג בגין בושת וכדומה עקב הזנחת צד אחד את השני לחרפה ולאנחות וזאת גם כשהיא כרוכה בתביעת גירושין. אולם צריך שיהיה ברור כי תביעת הנזיקין לא נועדה כדי ללחוץ על הבעל ליתן גט בניגוד לדין תורה. רק כמראה מקום, ולאו דווקא בהקשר לסרבנות גט, אציין את שו"ת רב פעלים חלק ב-אה"ע סימן ג בנדון קדש אשה בפומבי ואחר קדושין מאס בה בלי טענה וסיבה ורוצה לגרשה אם חייב בבושת שלה, וכן עיין ספר שמחה לאיש לגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה בסי' כ. כאמור, תביעת נזיקין הקשורה לסרבנות גט הינה חלק אינטגרלי של ענין הגירושין. רק בית הדין הרבני מוסמך לדון בה ורק בית הדין יכול לקבוע אם ועד כמה עשויה התביעה להשפיע על כשרות הגט.

דומני כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל. יש להניח שהלקוחה אינה מודעת ואינה יכולה להיות מודעת מראש להשלכות החמורות של העיכוב במתן הגט, שעשוי להתקיים אף לאחר שהבעל יצהיר על הסכמתו לתת את הגט - הסכמה שתבוא עקב תביעת נזיקין.

יש לדחות הערעור. אם רצון האשה הוא בסידור הגט, על הצדדים לקיים את פסק-הדין של בית הדין האזורי, ככתבו וכלשונו.

(-) ציון אלגרבלי

בפנינו הוגש ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי בפתח תקוה שניתן ביום ד' תמוז תשס"ז (20.06.07).

היה פסק דין ראשון בו פסק בית הדין לחייב את הבעל לתת גט לאשתו. לאחר מכן הוגשה לבית המשפט תביעת נזיקין בגין סירוב הבעל לתת גט, ובית המשפט פסק לחייב את הבעל -400,000 ₪, ועוד 4000 ₪ כל חודש עד למתן גט בפועל.

בית הדין האזורי ראה בכך התערבות בנושא הגט שהוא בסמכות יחודית של בית הדין הרבני, והפסיקה של הנזיקין עשויה לגרום שהגט יהיה פסול ולכן בית הדין לא יוכל לסדר גט, גם אם הבעל רוצה בכך.

ב"כ המערערת טוענת: תביעת נזיקין הוגשה לפני שבית הדין חייב את הבעל לתת גט. הנימוק לתביעת נזיקין הוא בגין נזקים שנגרמו לה במהלך חיי הנישואין, סבל ורדיפה, הוצאות שכר טרחת עו"ד שיכולה להגיע לסך 200,000 ₪, וההפסדים כגון הנחות בארנונה וגני ילדים שנגרמו לה כל עוד הגט מעוכב.

הבעל חוייב לתת גט, הוזמן ע"י בית הדין מספר פעמים לסידור גט ולא הופיע ונקנס בסך 15,000 ₪. אין קשר בין חיוב הבעל לתת גט, לפסיקה של בית המשפט ואין בזה גט מעושה. אם יסכים לתת גט תסכים האשה לוותר ע"ס 4,000 ₪ כל חודש, אבל לא ע"ס 400,000 ₪ שנפסקו.

ב"כ המשיב טוען: תביעת נזיקין הוגשה כדי לאלץ את הבעל לתת גט. המשיב מוכן לתת גט לאלתר, אבל אינו מוכן לתת גט כאשר עומד נגדו פסק דין ע"ס 400,000 ₪ ועוד סך חודשי 4,000 ₪. זה גט מעושה.

הנה בנידון דידן ברור הדבר כי תביעת האשה לנזיקין שהוגשה לבית המשפט, ולדבריה הוגשה עוד לפני שחוייב הבעל לתת גט, נועדה לכפות על הבעל לתת גט.

עלינו לברר מה הדין במי שחייבו אותו בית הדין לגרש ואמר אני מוכן לגרש אבל בתנאי שהאשה תוותר על מה שפסקו לה בבית המשפט.

בשו"ת מהרי"ק שורש ק"ב בענין כפיית יבם לחלוץ ליבמה. כתב שם:

"...כל שכן וכ"ש הכא דכולהו איתנהי בה, שאין יכולה להבעל לו כלל.
ואין לך עיגון גדול מזה, דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה, היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון, אבל היכא שהיא עשירה, והיבם טוען שהנכסים בחזקתו, מכח ירושת אחיו, אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה קמיה ... מכל מקום, אין כח בידינו להפקיע מירושתו, ולכן נהגו לעשות פשרה.
ומאחר שמן הדין כופין לחלוץ, דאין לו לעגנה ... אלא שהוא בא מחמת טענת ממון... אם כן כי נסתלקה טענת הממון, תבנא לדינא וכופין אותו לחלוץ".

וכן כתב בשו"ת שיבת ציון שאלה צ"ו לענין כפיית חליצה וזה לשונו:

"... מכל מקום כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית לדין תורה ולקבל על עצמו כל מה שיושת עליו על פי פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית לדין תורה איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כל זמן שהיבמה מסרבת לציית לדין תורה עמו... בזה לכו"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני בית דין לציית עמו וכן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה..."

ובשו"ת אגרות משה" אה"ע סימן קי"א כתב:

"כאשר מסרבת לדון בתביעת הממון של היבם כדין תורה, הוי העיכוב מצידה".

וכתב בשו"ת מהרשד"ם חאה"ע סימן מ"א:

"... ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו אותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו כופין מוכה שחין ... דלא אמרו שכופין אותו לגרש, אלא אם אינו רוצה לגרש כלל. אבל אם ירצה לגרש, אלא שרוצה להטיל איזה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי.
ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה, אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין תנאי מצאתי בב"י אה"ע סימן קמ"ג בסוף ספר חזה התנופה אע"פ שנותן גט לאשתו ע"מ שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שנתן בתנאי שכזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע, אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש, ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי עכ"ד.
ראיתי ושמח לבי שהרי כל המעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כוונתו שהנה כתב שני פעמים מילת "זה" והיה ראוי שיאמר רק תנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים, הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, אבל תנאי שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלי תנאי מרבה ממזרים, ואם כן הנראה לענ"ד שאין ראוי לכופו, אפילו להתרחק ממנו אם ירצה לחלוץ על דרך הנזכר. בוחן כליות ולב יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש"...

והנה לפי דברי המהרי"ק ושאר הפוסקים הנ"ל, כאשר תביעתו צודקת כלפי האשה כאשר היא מסרבת לקיים את תביעתו, היא מעגנת את עצמה, ואין להחשיבה כעגונה לכפות על הבעל ליתן לה גט.

ולדעת המהרשד"ם אם בנקל יכולה לקיים את תביעתו של הבעל, גם בזה לא נחשבת כמעוגנת אלא כמעגנת עצמה, שבנקל יכולה לקיים את התנאי ולפתור את בעיית עגינותה. ולכן סובר המהרשד"ם שבדיעבד אם כפו ללא קיום התנאי ע"י האשה, הגט לא גט והבנים ממזרים, ולדברי המהרשד"ם שאין לעשות אף הרחקות דרבנו תם, היות וכל סיבת חיוב הגט נובעת מחמת עגינות שאינה קיימת.

ובשו"ת התשב"ץ ח"ד "בחוט המשולש" שאלה צ"ו חלק על המהרשד"ם וכתב:

"ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה ולאשה הזאת מצד הדין. מכל הטעמים הנזכרים, אינו יכול להתנות עליה בגירושיה בשום תנאי, אלא ברצונה כיון שהדין נותן לגרש, למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין".

וכן הביא הב"י בבדק הבית באה"ע בשם הרשב"א שכתב בתשובה וזה לשונו:

"כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין, אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני".

דברי הרשב"א חולקים על דברי המהרשד"ם.

ובשו"ת מהרי"ק שורש ס"ג כתב:

"באחד שהושיבוהו בבית האסורים שיגרש אשתו, והותר מבית האסורים ואחר כך בקשו ממנו ליתן גט, אם עדיין בידם להושיבו, אם לא יגרש כמו שהושיבוהו מקודם, מפני זה חשיב אונס, ואינו מועיל עד שיסלקו מעליו אונס זה שיהיה בטוח שלא יושיבוהו אף אם לא יגרש".

וכתב הב"י באה"ע בסימן קל"ד בשם הרשב"ץ:

"בעובדא שגזלה אשתו מעות ואינה רוצה להחזירם עד שיתן לה גט שהוא מסתפק בזה אם הוא גט מעושה".

ו"התורת גיטין" הביאו הפתחי תשובה באה"ע סימן קל"ד ס"ק י"א. סובר בפשיטות דהוי אונס ומתרץ הא דהרשב"ץ דאיירי שלא הזכירה הגירושין.

וכתב הרשב"א בתשובה הביאו הב"י באה"ע סימן קל"ד:

"שאם כפו אותו על דבר ממון שהוא חייב בדין והוא מגרש להפטר מן הכסף, אין זה עישוי אך זהו כשחייב במעות מן הדין, אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפיה גירש אפשר דהוי גט מעושה וצ"ע".

מכל האמור עולה בנידון דידן שחייבו אותו בי"ד תחילה לגרש, ולאחר שהאשה הגישה לבית המשפט תביעת נזיקין בגין סירוב הבעל לתת גט, ובית המשפט חייב את הבעל לשלם סך 400,000 ₪ ועוד סך חודשי 4,000 ₪, הרי שהבעל יכול לטעון אני מוכן לתת גט אם האשה תוותר על מה שנפסק לה בבית המשפט. ואכן ביה"ד האזורי חזר ופסק שאין מקום לחייב את הבעל לתת גט כל עוד שהאשה לא תוותר על הכסף שקבלה עפ"י פסק של ביהמ"ש ויש בזה גט מעושה כי הבעל מוכן לתת גט לאלתר בתנאי שלא ישלם מה שפסק ביהמ"ש.

לאור כך נראה לדחות את הערעור.

(-) מנחם חשאי

ביה"ד האזורי חייב את הבעל בג"פ בחודש אדר תשס"ז 28.2.08. הדיונים בעניין הגירושין נסתיימו ב-20.11.06. יום לאחר סיום הדיונים ב-21.11.06 הגישה האשה תביעת נזיקין לביה"מ על הנזק שהיה לה מהעיכובים בהליכים. ביה"מ פסק ב- 6.3.07 חיוב נזיקין על הבעל בסך 400 אלף ש"ח בגין התקופה שעד יום התביעה, וכן 4,000 ש"ח נוספים לכל חודש עד שיינתן הגט. ביה"ד האזורי החליט בעקבות הפסיקתא של הנזיקין שלא ניתן לסדר גט, מחשש גט מעושה.

ביה"ד האזורי בפסה"ד ייסד את פסק דינו על שני יסודות.
א. חשש קונקרטי בתיק זה.
ב. חוסר סמכות עקרונית של בית המשפט להתערב בפסיקות שנועדו לזרז את מתן הגט.

באשר לסעיף ב' - אין טעם להיכנס לפני ולפנים בשאלה המשפטית, למרות שאנו מסכימים עם ביה"ד האזורי, מכיוון שלא לנו הסמכות הרשמית לפסוק סופית מה בסמכות בית המשפט. אכן, לא ניתן שלא להעיר שאנו רואים בכך התערבות מזיקה לעניין הנתון בסמכותנו הייחודית - נישואין וגירושין.

פסק הדין נשוא הערעור לא בא לפסול את פסק הדין לנזיקין ולפטור את הבעל מחיובי נזיקין.

פסק הדין בא לקבוע כי לאור חיובי הנזיקין לא יוכל ביה"ד הרבני לבצע גט, משום שביה"ד לא יוכל לקבוע שגט זה הוא כשר.

לפיכך, הדיון שלנו יהיה בחלק האופרטיבי של פסק הדין, שקבע שאין לביה"ד יכולת להכשיר גט הניתן במצב של פס"ד לחיובי נזיקין. על כן, עיקרו של הדיון הוא הלכתי. כבוד עמיתנו הגאון הרב ציון אלגרבלי כתב את דעתו. בהיבט הכולל של הנושא נראים הדברים בעיני. אנו כותבים כאן אך ורק בהתאם לתיק זה ומתוך הטענות שעלו בתיקים שבפנינו.

ב"כ האשה טוענת כי תביעת הנזיקין לא היתה קשורה כלל למטרה של אילוץ הבעל למתן גט (ויש לזה משמעות לחלק מן הפוסקים שלא לפסול הגט).

בתביעות נזיקין הנדונות בבית המשפט יש להבחין בין השפוט של השופט ובין המטרות והכוונות של התובע או התובעת. גם אם נצא מהנחה שלשופט אין כוונה להתערב בהליכים של ביה"ד הרבני הרי לא די בכך.

יש חשיבות לכוונותיו של מי שיוזם את ההליך ומפעיל את פסק הדין. אם נפסק סכום לטובת האשה הרי כל זמן שלא תתבע את הסכום בהוצל"פ לא יחסר כיסו של הבעל. לפיכך הסכום שנפסק יכול להיות "ניטרלי" אבל בידה של האשה להפוך אותו לשוט. לפיכך חשוב לנו לבדוק את כוונת האשה.

בכתב הערעור סעיף ח' היא כותבת, לאור מעלליו והתנהגות המשיב (המתוארים בסעיפים שקדמו וכוללים התכחשות להסכם הגירושין, היעדרות הבעל מדיונים בביה"ד בתביעת האשה לחיוב גט) הודיעה ב"כ המערערת בדיון בביה"ד שהתקיים ביום כ"ה בסיוון תשס"ו 20.6.06 כי "תוך מספר ימים עומדת האשה להגיש תביעת נזיקין על סכום גבוה בגלל אי קיום הבעל את ההסכם הממוני וגורם לסחבת. תביעות אלו לוקחות הרבה זמן לכן ביה"ד הרבני יפסוק כעת לעניין הגירושין".

יוער כי הסכם הגירושין נחתם ביום 12.4.05. בעקבותיו הוגשה בקשה מוסכמת לגירושין ודיון ראשון לגירושין נקבע ליום 29.9.05. בדיון ביום כ"ה אלול תשס"ה 29.9.05 הודיע הבעל לביה"ד כי רצונו בשלום-בית וכי הסכם הגירושין שאושר בבית-המשפט אינו מחייב כלל בנושא הגירושין עצמו. הדיונים בתביעת הגירושין נמשכו עד כ"ד סיוון תשס"ו 20.6.06 ואז הודיעה האשה על הגשת תביעת הנזיקין.

ענייני הממון "נסגרו" בבית-המשפט בהסכם גירושין ולפי הנחיות בתי המשפט אין ענייני הממון תלויים בגט ולא היתה מניעה לבצע אותם בהוצל"פ. גם מתוכנו של כתב הערעור ברור, שתביעת הנזיקין הוגשה נוכח הסחבת שהבעל נוקט בבתי הדין בהיעדרויותיו ובסרבנותו.

למרות שבהודעתה של בא כוח האשה לביה"ד נזכר שהתביעה היא על הסחבת "בקיום ההסכם הממוני", מ"מ מתוך הקשר הדברים אנו למדים שתביעת הנזיקין היא על הסחבת והסרבנות בעניין הגט.

בשלב זה המסקנה היא, שענייני הממון התקדמו לפי סדר תביעות האשה בבית המשפט ונסתיימו ב- 12.04.05 בהסכם ממון מסודר, ולכן טענתה של ב"כ האשה שתביעת הנזיקין היא בגלל עיכובים בענייני הממון אינה סבירה.

נוכל לעמוד על מהותה ומטרתה של תביעת הנזיקין מתוך סקירת מהלכי המשפטים בבית המשפט ובבית הדין. הסכם הגירושין נערך לאחר דיונים רבים בבית המשפט בענייני הרכוש, החל משנת 2001 ועד 12.04.05, כאשר פעם אחת בלבד הבעל נקנס על סחבת. הסכם הגירושין הוגש לבית המשפט ביום 12.4.05 ואושר בו ביום.

לאחר מכן הוגשה בקשה מוסכמת לביה"ד לגירושין. במועד שנקבע לדיון ולגט, ביום כ"ה אלול תשס"ה 29.9.2005, הודיע הבעל שהוא מבקש שלום-בית.

ביה"ד הורה לאשה שהיות ואין הסכמה, עליה לפתוח תיק תביעה לגירושין. דיון ראשון בתביעה להתגרש נערך ביום ה' ניסן תשס"ו 6.4.06. דיון שני כ"א ניסן תשס"ו 26.4.06 - הבעל לא הופיע, אבל נערך דיון. דיון שלישי בתביעת הגירושין נערך ביום כ"ד בסיוון תשס"ו 20.6.06. שני הצדדים הופיעו, היה דיון להוכחות וביה"ד הודיע לצדדים כי הדיונים בתביעת הגירושין נסתיימו, ולאחר שיקבל הבהרות ייתן את פסק דינו.

ב"כ האשה מודיעה לביה"ד הרבני כי ביום 21.11.06 הוגשה תביעת נזיקין כנגד הנתבע לבית המשפט למשפחה. כלומר יום אחד לאחר שנסתיימו הדיונים בתביעת האשה לגט ועדיין לא ניתן פס"ד, מוגשת תביעת נזיקין.

הדיונים בתביעת האשה לגט נתמשכו סה"כ חודשיים וחצי. מניסן תשס"ו עד כ"ד סיוון תשס"ו (מ- 6.4.06-20.6.06).

נראה לנו, שלא ייתכן שתוגש תביעה על סרבנות מצד הבעל לגט שהרי ביום פתיחת התיק עדיין לא היה פס"ד לגירושין, ואותו יום היה יום אחד בלבד לאחר הדיון האחרון בביה"ד להוכחות.

כמו כן, משך כל ההליך בביה"ד ארך חודשיים וחצי והבעל נעדר רק בדיון של כ"ח בניסן תשס"ו 26.4.06 וכתוצאה מכך היתה הפסקה של דיונים עד כ"ד סיוון נ20.6.06. ז"א שהבעל גרם דחייה אחת מצדו וכאשר עדיין אין חיוב גט הוגשה תביעת הנזיקין.

פסיקת סכום פיצויי הנזיקין של 400 אלף ₪ תחולתו מיום התביעה 21.11.06 וההצמדות הן מאותו יום. א"כ קשה לומר שהבעל חויב בנזיקין עבור תקופת התביעה בביה"ד האזורי, שהרי עדיין לא היה חיוב.

פסה"ד של בית המשפט בתביעת הנזיקין של האשה ניתן ביום 6.3.07, ואילו פסה"ד של ביה"ד לחיוב גט ניתן ביום י' אדר תשס"ז 28.12.07 .

מכל הנ"ל אנו צריכים לכאורה לקבוע שהתביעה לפיצוי נזיקין שהוגשה ביום 21.11.06 היתה בגין הימשכות הדיונים במשך 4 שנות פירוד הן בבית המשפט והן בבית הדין. אולם, הדיונים בבית המשפט החלו בשנת 2001 ונסתיימו בשנת 2005 (כ- 3.5 שנים), בעוד שהדיונים בבית הדין הרבני התחילו בשנת תשס"ה 29.9.2005 ונמשכו עד 20.11.06. משך הדיונים בביה"ד הרבני עד להגשת תביעת הנזיקין היה מ- 29.9.05 עד 20.11.06, כלומר שנה וחודשיים.

לכן, עיקר התביעה היא בגין התקופה של 3.5 שנות דיונים בבית המשפט עד הסכם הגירושין ואישורו ביום 12.4.05. הדיונים שם החלו באופן פעיל בינואר 2002 ונסתיימו ב-12.4.05 כלומר 3.5 שנים. נמצא שהתביעה לכאורה אינה בשל העיכובים בגט.

אולם, עדיין לא ירדנו לשורש העניין. הפרוד של הצדדים החל בסוף שנת 2001. בתחילת 2002 האשה לא התעניינה כלל בהשגת הגט. הבעל הוא שפתח תיק לשלום-בית בט"ז שבט תשס"ב 29.1.02 והאשה סירבה לשלום-בית. את האשה עניינו תנאי החיים, מזונות, מדור, רכוש, משמורת ילדים וע"ז הגישה תביעות בבית המשפט בתקופה מקבילה להגשת תביעת ש"ב ע"י הבעל.

ואכן, על זה התנהלו הדיונים בבית המשפט לעניני משפחה בשנים 2002-2003. פס"ד ראשון זמני ניתן למזונות ומשמורת ילדים והפרדת מגורים, ביום י"ז שבט תשס"ב 30.1.02. פס"ד זה ניתן בהסכמה הצדדים. פס"ד נוסף בעניין הפרדת המגורים והכנות לפירוק שיתוף בדירה ניתן ב- 15.5.02. פס"ד למזונות קבועים ניתן שם ביום י"ד חשוון תשס"ד 9.11.03.

3.5 שנות הדיונים בבית המשפט לא היו עקרות כלל, וכל פרק זמן סביר ניתנו פסקי הדין: בעניני מזונות טרום זמניים, מזונת זמניים, מזונות קבועים, משמורת ילדים, מדור, פרוק שיתוף והסכם כולל בעניני הרכוש. אין להניח שבגין זה נתבעו נזיקין, מאידך לא נראה כלל שעל תקופה זו יש מקום תביעת נזיקין בעניין הגט, משום שבתקופה זו התמקדו העניינים בנושאים שנדונו בבית המשפט והאשה לא תבעה כלל גירושין (למרות שהיה ברור מכל מהלכיה בבית המשפט שהיא מעוניינת בגירושין).

גם על השנה שהתנהלו העניינים בבית הדין מ-9/05- 21/11/06 לא היה מקום לפתוח תביעת נזיקין שהרי זו תקופה סבירה להתנהלות תיק גירושין שלא בהסכמה.

מה שנראה כאמת הוא, שברגע שנסתיימו הדיונים בבית הדין הרבני וגם שלב ההוכחות הסתיים (ב-20.11.06), אזי יום למחרת ב-21.11.06 הוגשה תביעת נזיקין ע"מ לזרז את הפסיקה של ביה"ד וע"מ לכוון אותה לאפיק הרצוי לאשה.

יצוין כי התנהלות האשה וב"כ היו מחושבים להפליא, והתנהלו באסטרטגיה מדויקת ותכליתית. שלב א', לא מטפלים בנושא הגירושין כלל, אלא דואגים תחילה להסדיר את משמורת הילדים, המזונות זמניים והמדור. שלב ב', מזונות קבע. שלב ג', הסכם כולל בענייני רכוש. שלב ד', דיונים והוכחות בענייני גירושין ותביעת נזיקין, כדי לזרז את הגט וכדי שביה"ד לא ימשוך זמן לעניין טענות הבעל.

ב"כ הבעל לא ירד לשורש הדיון שבפנינו. הוא טען חזור וטען שהוא אינו סרבן ומיד שניתן פס"ד לחיוב גט ועד היום הוא מוכן לתת את הגט, וכיום יש לו רק תביעה אחת שהאשה תבטל את פסה"ד לנזיקין. הוא חזר וטען שפסה"ד לנזיקין אינו צודק ולא מתאים למציאות.

עניין זה, כאמור, לא בתחום דיוננו. אין אנו דנים כלל אם בית-המשפט צדק או לא, ואין אנו ערכאת ערעור על בית-המשפט.

מתוך הניתוח של הדברים אנו מגיעים למחשבה שייתכן ובית המשפט פסק מה שפסק גם משום שהבעל לא הגיש כתב הגנה, וזה מוכח מהפסיקתא של בית המשפט שנאמר בה שנפסק בדיוק כפי כתב התביעה של האשה.

לנו חשוב לקבוע מה היתה כוונת האשה בתביעתה. העובדה שהאשה לא תבעה כלל גירושין מתחילת הסכסוך בשנת 2001 עד שהגיעו להסכם גירושין בשנת 2005, מראה שלא היה מקום לתביעת נזיקין רגילה, כפי שטוענת ב"כ האשה, וברור לנו שזו תביעה שכוונתה ללחוץ ולזרז את הליכי הביצוע של הגט, ואולי גם את הליכי הפסיקה, וכפי שנתבאר לעיל.

כפי שכתבנו ההחלטה של ביה"ד האזורי היא בתחום ההלכה של הלכות גיטין. אנו נגענו רק בתחום אחד של העניין ההלכתי המשיק במקצת לשרשה של תביעת הנזיקין. ישנם פוסקים רבים הסוברים שגם אם אין כוונת האשה לאכוף גט אלא תביעתה תביעה כנה לנזיקין מ"מ כיון שהחיוב שהושת על הבעל אינו תואם לדין תורה הרי זה גט פסול וכפי שהאריך עמיתי הרה"ג צ. אלגרבלי שליט"א בדבריו. בנושא זה הארכתי במאמר הנקרא "אונסא דנפשיה במתנה, בעונשין ובגיטין", נדפס בשורת הדין כרך ה'. הנוגע לגיטין הוא בע' ש"ט-שט"ו.

הזכרנו בדברנו לעיל כי ב"כ הבעל טוען שהוא אינו סרבן גט ומרגע שנפסק חיוב גט עד היום הוא מוכן לתת גט. חשוב לזכור כי פסה"ד של ביה"ד האזורי לחיוב גט ניתן ביום י' אדר תשס"ז 28.2.07 והפסיקתא של הנזיקין ניתנה ע"י בית-המשפט שבוע לאחר מכן ב- 6.3.07.

לפיכך, אין לנו שום הצהרה או אסמכתא לרצון הבעל מהתקופה שבין פסק הדין לחיוב גט עד הפסיקתא לנזיקין, בגלל הזמן הקצר. יתכן שהבעל אכן היה מבטא את הסכמתו לגט גם לולא הפסיקתא, אבל יש לנו ספק.

נכונות הבעל לתת גט הובעה לנו רק לאחר הפסיקתא. בשאלה זו – אם להאמין להודעתו של כפוי לדבר שמצהיר שעושה הדבר ברצונו הגמור – דן עמיתי הרה"ג מנחם חשאי בפסק דינו בתיק זה.

וברצוני להוסיף לדבריו את דברי הריטב"א בריש פרק איזהו נשך (חידושי הריטב"א החדשים למס' ב"מ). הדיון שם במחילה על הזכות שלא לשלם ריבית (קודם שפורע את הריבית). הרמב"ם כתב שמחילה לאחר ששילם את הריבית מועילה, והגאונים כתבו שלא מועילה מחילה כלל. והוסיף הריטב"א שגם לדעת הרמב"ם שמועילה מחילה לאחר הפירעון, מ"מ מחילה באונס לא מועילה, ולכן מלוה שמשביע את הלווה שאחרי הפירעון יעשה לו מחילה אין זו מחילה, כי מחמת אונס השבועה הוא עושה, אלא אם כן מודים על עצמם שמוחלים בלב שלם ואפילו שלא מחמת השבועה. ולכאורה לפי זה בענייננו היה לנו להאמין לבעל שנתן את הגט מרצון. אבל אינו דומה, כי שם לשיטת הרמב"ם (הנדונה בריטב"א) הרי לאחר פירעון זה כבר עניין ממוני גרידא ובעניין ממון נאמן בהודאת בעל דין שהוא נותן בלב שלם ולא מחמת האונס. אבל בענייננו שהדיון הוא בכשרות הגט אין נאמנות של הודאת בעל דין קיימת.

באת-כח האשה השיבה (בדיון) לשאלת ביה"ד, כי גם אם הבעל יתן גט היא לא תוותר לבעל על הסכום של 400 אלף שזכתה בבית המשפט. כי סכום זה אינו קשור לגט והיא תגבה אותו גם אם ייתן גט. אם נכונים דבריה א"כ אין שום איום או כפיה לגט. אבל לאור מה שנתבאר לעיל אין אנו נוטים להאמין לכך משתי סיבות:

א. ראינו שהאשה החלה לטפל בעניין של הגרושין רק בסוף שנת 2005 ותביעת הפיצוי הוגשה באמצע שנת 2006. אין כאן יסוד ובסיס לתביעת נזיקין גרידא, אלא נראה א"כ שהכוונה לזרז הליכי גירושים וכפי שכתבנו לעיל.

ב. קשה לחשוב שהאשה מאמינה שהבעל ייתן גט וגם ישלם קנס כה גבוה. אין לדבר תקדים. לכן יש להניח שגם עניין זה מוכיח שכוונתם רק לכפיית הגט. אולם גם אם נקבל כי האשה ובא כחה דוברים אמת, מכל מקום יש חלק בפסיקתא של הנזיקין שהוא קשור באופן מפורש עם הגט, שהרי שם נקבע כי עבור כל חודש שהבעל אינו נותן גט ישלם 4,000 ₪.

אמנם ב"כ האשה הצהירה שחלק זה היא מוכנה לוותר, אבל גם לפי דבריה זה יבוטל עם הגט. משמע שעד שלא ייתן גט הוא צובר כל חודש חיוב של 4,000 ₪ נוספים, וזוהי כפיית ממון כפשוטה. יתר על כן, יש כאן מצב שהבעל מאוים. כי כשם שבתביעה הראשונה זכתה בסכום של 400 אלף ₪ כך גם אפשרי שאם תגבה סכום זה ולא יינתן הגט יש בסיס סביר לתביעה נוספת והבעל מאוים מכך. יתכן שגם אם תמחק התביעה כיום עדיין יתמשך יחוש הבעל מאוים, שמא תחודש התביעה אם לא ייתן גט. אולם, כיוון שמדובר בתביעה חדשה והתביעה הקודמת נמחקה, ייתכן שהסיכויים לפסיקה כמו הקודמת אינם בטוחים, וייתכן שעפ"י ההלכה אולי יהיה צורך לתת בטחונות נוספים כדי שהבעל לא יחוש מאוים.

בעיית האיום היא בעיה שונה מבעיית הכפייה.

בעיית הכפיה נובעת מקשר ישיר של הגורמים הכופים עם מתן הגט. אם היתה כפייה שלא כדין ע"י שחרורו ממאסר בגין גביית חוב של אחרים זרים והבטחה לשחרורו אם ייתן גט, הרי מכל מקום הבעל יודע שכאשר ייתן גט לא יהיו לו יותר "צרות".

לעומת זאת בפסיקת נזיקין, גם אם הבעל שילם את הסכום (של 400 אלף) הוא חש מאוים מפסיקת נזיקין שעתידה לבוא אם לא ייתן גט.

האריך בזה הדיין הרה"ג אוריאל לביא במאמרו בתחומין כרך כ"ו.

כך גם מה שכתוב במאמרי הנ"ל "אונסא דנפשיה", שרבים הסוברים שגם בנותן גט מחמת "אונס ממון" שלא כדין הרי זה רצון ולא אונס, הדברים אמורים לדוגמא באופן שפלוני נחבש בבית הסוהר על חוב שלא שילם שהחוב אינו לפי דין תורה או שהחבישה אינה לפי דין תורה, אבל החבישה בבית הסוהר היתה לפני שנולד נושא הגירושין או שהיא נעשתה ע"י אנשים שאינם יודעים כלל מעניין הגירושין. ואז באים קרובי האשה ואומרים לבעל אם תתן גט נפדה אותך מהחוב ומהחבישה - אין זה נחשב אונס מה שניצל רק ע"י מתן הגט.

כמו כן אין שם איום שמא יחבשוהו בבית הסוהר בעתיד. אבל כאשר קיים איום לשלב ב' של התביעה, כולם יודו שבמציל עצמו ע"י תשלום מ"מ בנתינת הגט עדיין יש חשש לאיום והגט פסול.

לאור הנ"ל, ביה"ד קובע עפ"י הנתונים שבתיק ביה"ד, כי תביעת האשה לפיצויי נזיקין ורצונה לממש הפסיקתא שזכתה בה, נועדה לזרז את הליכי הגרושין - הן את ביה"ד והן את הבעל.

יוער כי בית המשפט למשפחה המתין עם הפסיקתא בענייני נזיקין עד שבית הדין הרבני יפסוק חיוב גט - שבוע לאחר מכן ניתנה הפסיקתא בעניני נזיקין. אבל האשה הגישה את תביעת הנזיקין יום לאחר שנסתיימו הדיונים בבית הדין.

כבר כתבנו לעיל, כי כוונת האשה בתביעת הנזיקין ובבצוע הפסיקה חשובה לבית הדין לא פחות מאשר הפסיקתא עצמה. אין אנו מקבלים את טענות ב"כ האשה שתביעת הנזיקין לא נועדה להיות מנוף ולחץ על הגרושין. עמיתי הרה"ג צ. אלגרבלי ציין שבכתב תביעת הנזיקין בבית המשפט נאמר במפורש, שהתביעה נועדה להביא לגרושין. טענות הבעל שהוא היה מוכן לתת גט גם ללא שום כפיה אלא מיד עם הפסיקה של חיוב גט, אינן מספקות עפ"י ההלכה, כי נאמנותו בזה היא בספק.

מבחינת ההלכה, יש דעות ג"כ שגם אם גביית פיצויי הנזיקין לא נועדו על ידי האשה לכפיית הגט, ולא כיונה לזה כלל מ"מ הבעל חש מאויים וזו נחשבת כפיה הפוסלת את הגט. עיין בכל מה שכתבתו לעיל, ובחווה"ד של חברי הרה"ג, ובמאמרו של הרב לביא בתחומין.

לאור הנ"ל מחליט בית הדין לקבל את פסיקת ביה"ד האזורי ולדחות את הערעור.

(-) חגי איזירר

לאחר שמיעת הערעור ותוך כדי כתיבת פסק הדין, קיבלנו הודעה לפיה פסק הדין הנזיקי בוטל בהסכמת הצדדים, וכי כתוצאה מכך לא קיימת מניעה לסידור הגט. הצדדים התגרשו בהתאם להסכמתם.

למרות זאת, עקב חשיבות הנושא שבפנינו סברנו, שיש מקום לדון ולפסוק לגופו של הערעור.

לאור הטעמים שפורטו, הערעור נדחה.

בתי הדין האזוריים ינקטו את האמצעים הדרושים כדי לוודא שגט ניתן מתוך רצון טוב, ללא חשש על כשרות הגט עקב הגשת תביעת נזיקין.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשס"ח (11.3.2008).

(-) חגי איזירר (-) מנחם חשאי (-) ציון אלגרבלי
דיין, יו"ר דיין דיין