רמבן, במדבר פרק כד


(א - ב): ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים -
כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכוונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה. ועתה כאשר נאמר לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם, אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו.

על כן אמר:
ותהי עליו רוח אלוהים -
כי עתה הייתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים, כמו שאמר (לעיל יא כט): ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואומר (ישעיה סא א): רוח ה' אלוהים עלי, ועל כן קרא עצמו עתה (פסוק ד): "שומע אמרי אל", כי נביא הוא.

ורש"י כתב:
וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. כי היה הרב מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי.
ואין בנוסחאות מדוקדקות מתרגומו של אונקלוס כן, אבל הוא כתוב בקצתן שהוגה בהן מן התרגום הירושלמי, והעיקר מה שפירשנו:

ואמר (שם): אשר מחזה שדי יחזה, כי ראה עתה באיספקלריא המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם (שמות ו ג): וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי, והנה הם יראו באל שדי והוא יחזה במחזה של שדי והנה היו שתי מדרגות למטה מהם, וע"כ קרא עצמו "גלוי עינים" שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר (מ"ב ו כ): ה' פקח את עיני וגו'. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך (לעיל כב לא), ויגל ה' את עיני בלעם. ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי (ברכה לט):
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם.
אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאום שומע אמרי אל, משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (לעיל ז פט): מדבר אליו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר (דברים ה כח): ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עיניים. משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו:

וביאור עניין הברייתא הזו, מפני שאמר הכתוב (שם לד י): לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ודרשו רבותינו שאינו בא לספר במעלה אשר לנבואת משה על נבואת שאר הנביאים, שכבר הודיע אותנו מעלתו עליהם בשני מקומות, בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו ג), ובפסוק אם יהיה נביאכם וגו' (לעיל יב ו). אבל עתה לא דבר על משה שידע הוא את השם כעניין שנאמר (שמות לג יג): הודיעני נא את דרכיך ואדעך, שלא אמר הכתוב "אשר ידע את השם פנים אל פנים", אבל אמר "אשר ידעו" כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבנו תבוא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים, שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו, ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שניבא לכבוד ישראל שעמד על דברי ה' ועל רצונו וחפצו בכל העניין העתיד לבא לישראל:

ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה עניין באיזה מצווה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו, אבל בלעם היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בעניין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בעניין אחר. ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו, כי לא היה אליו עת קבוע לדבור, אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוון לבו לדבור היה מדבר עמו כמו שאמר (לעיל ט ח): עמדו ואשמעה מה יצווה ה', וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצווה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו, אבל בלעם היה מכוון את השעה שיהיה לו הדבור ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה. אולי היא השעה יזכירו רבותינו במסכת ברכות (ז א): ובמסכת סנהדרין (קה ב): שהיה מקלל בה, ובה היה חל עליו הרוח לא בעת אחרת לעולם:

וכן עניין העמידה מעלה למשה, והנפילה בבלעם פחיתות שלא יסבול נבואה, כעניין שנאמר (דברים ה כב כד): אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהינו עוד ומתנו וגו', קרב אתה ושמע. ואמרו משל לטבחו של מלך, על המידה הראשונה, וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן, והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל (לעיל כג ח): וכל העניין, ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו. וזה מה שהזכרתי, כי היה קוסם ותבואנה העתידות בלבו ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר נאם שומע אמרי אל:

וראיתי העניין הזה השנוי בספרי, שאמרו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (כ א), ואין לי להאריך. והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה, אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיא במחזה שדי כמו שביארנו.

וכן אמרו בויקרא רבה (א יג):
אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר ויקר אלוהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה, וחצי הדבור.
תבין עניינו ממה שבארנו:

(ג): שתם העין -
לא מצאו מוצא למלה הזאת מן המקרא.

ואונקלוס אמר:
דשפיר חזי,
כמו פתוח העין, לשון חכמים (ע"ז סט א): כדי שישתום ויסתום, כלומר שיפתח הנקב. ואולי היא מלה מורכבת מן שיתי אותותי אלה (שמות י א), שתוי מה, הגבר שישיג לכל מה שישית עינו:

(ז): וירם מאגג מלכו -
מלך הראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק. נקרא שמו טרם הולידו, דומה לו לכורש אשר החזקתי בימינו (ישעיה מה א), הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מ"א יג ב), ויצחק (בראשית יז יט): וישמעאל (שם טז יא): ושלמה (דהי"א כב ט).

ותנשא מלכותו -
של יעקב יותר ויותר, שיבא דוד ושלמה בנו אחריו, לשון רש"י.
ויפה פירש.
ויתכן
שהיה כל מלך בעם עמלק נקרא אגג, כי המלך הראשון אשר שמו עליהם היה שמו כן ונקראו בניו היושבים על כיסאו בשמו, כדרך רוב המלכים גם היום שנקראים בשם תופסי המלכות, וכן המן האגגי (אסתר ח ג), כי היה מזרע המלוכה ההיא. כי רחוק הוא שיקרא הנביא שם הרשע בטרם נוצר בבטן. וכן "גוג" (יחזקאל לט א), כל נשיא המגוג יקרא כן:
והנה הוסיף בפעם הזאת השלישית, להודיע לבלק כי אוהלי יעקב היו טובים, רמז מעת היותם שוכני אוהלים עד שינחלו את הארץ, ומשכנות ישראל גם כן יהיו טובים אחרי כבוש וחלוק, שישכנו בה במשכנות מבטחים. וכן תהיה ארצו מלאה כל טוב כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. וכי ינצח את עמלק בעבור שנלחם בו, ויאבד זכרו. ותינשא עוד המלכות של ישראל, שיהיו בה אחרי כן מלכים אדירים ינשאו מאד.

ואמר לו שיאכל כל צריו, "ועצמותיהם יגרם" רמז להונם וכל אשר להם. ואמר שישכנו בה לבטח לא ייראו מכל עם, כארי וכלביא שלא יירא פריץ חיות. ועתה נואש בלק ממנו, שאם ילחם בו יאבד באמת, כי כל צריו יאכל כאשר יאכל עמלק בעבור שנלחם בו, על כן אמר לו עתה שיברח אל מקומו אין לו חפץ בו:

(יב): הלא גם אל מלאכיך -
יתנצל בלעם עתה, במה שאמר למלאכיו בשובם אליו טרם שידע מה יוסף ה' דבר עמו. אבל אחרי כן הראה שיבוא ויקלל, עד שהתרה בו המלאך בדרך, כאשר פירשתי (לעיל כב כ):

(יד): לכה איעצך -
לפי שרצה לומר פורענות אומתו כדכתיב (פסוק יז): ומחץ פאתי מואב, לכך אמר לו "איעצך", כלומר אומר לך לצד אחד דרך עצה שלא ישמעו אחרים. לכה איעצך מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו' כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קו א). תדע שבלעם השיאם עצה זו בזימה, שנאמר (להלן לא טז): הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם.

אשר יעשה העם הזה לעמך -
מקרא קצר הוא, איעצך להכשילם, ואומר לך מה עתידין להרע למואב באחרית הימים, לשון רש"י.
והנכון בעיני, שיאמר לו אגיד לך העצה אשר יעץ האלוהים שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, מלשון זאת העצה היעוצה על כל הארץ (ישעיה יד כו), שמעו עצת ה' אשר יעץ על אדום (ירמיה מט כ). ואמר "איעצך", כי השומע עצה יקרא נועץ:
והנבואה הזאת לימות המשיח היא, כי כל נבואותיו מוסיפות בעתידות, מתחלה אמר שהם חלק ה' ונחלתו, ובשנית הוסיף כבשם הארץ והרגם מלכיה, ובשלישית ראה שבתם בארץ ופרו ורבו על הארץ והעמידם מלך ינצח את אגג, ותינשא עוד המלכות שראה דוד מתנשא למעלה, וכמו שנאמר (ש"ב ה יב): וידע דוד כי הכינו ה' למלך וכי נשא מלכותו בעבור עמו ישראל, כלומר בעבור אשר הבטיחם שתינשא מלכותם. ועתה בנבואה הזאת הרביעית יוסף לראות עניין המשיח, ולכך הרחיק העניין מאד ואמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב - (פסוק יז): מה שלא אמר כן בנבואות הראשונות, ואמר שזאת עצת ה' שיעץ להיות באחרית הימים:

(טו - טז): וקרא עצמו עתה "שומע אמרי אל" "ומחזה שדי יחזה"
כאשר עשה בנבואה השלישית, והוסיף לקרא עצמו "יודע דעת עליון". והאומר כך "יודע אני דעת פלוני", ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בלבו הדברים שלא יגיד בפיו, וכן זה יכוון לומר שהוא יודע ויאמר עתה מה שיש בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו בסוף כל הימים, וזה כעניין שנאמר (ישעיה סג ד): כי יום נקם בלבי, ואמרו (קהלת רבה יב י): ליבא לפומא לא גלי.

והנה אמר הכתוב בכאן וישא משלו ויאמר -
ולא הזכיר שהיה זה בנבואה כאשר הזכיר בשלשה פעמים, כי כיון שאמר נאם שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה, בידוע כי הייתה עליו יד ה', כאשר בפעם השלישית שאמר (פסוק ב): ותהי עליו רוח אלוהים, וקרא עצמו כן:

(יז): דרך כוכב מיעקב -
בעבור כי המשיח יקבץ נידחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים, כמו שנאמר בו (דניאל ז יג): וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה וגו'. ואמר שהוא רואה לזמן רחוק, שידרוך כוכב מקצה השמים ויקום ממנו שבט מושל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת בן אדם שהוא אבי כל האומות. והזכיר "פאתי מואב", להודיע לבלק כי עמו לא ייפול ביד ישראל עתה, אבל באחרית הימים לא ינצל מואב מיד השבט המושל בו.

וטעם פאתי - מואב -
לומר כי זה השבט יקרקר כל בני שת, ולא ינצל מואב מידו אע"פ שהם קצוצי פאה ואין להם שם באומות ולא ילחמו בישראל:

(יח): וטעם והיה ירשה שעיר אויביו -
שיהיה שעיר ירשה לאויביו. או "אויביו" הם אדום ושעיר הנזכרים שהם אויבי יעקב, ויהיו ירשה:

(יט): וטעם והאביד שריד מעיר -
מכל עיר, שלא ישאר שריד מכל עיר שבעולם, כי מתחלה אמר (פסוק יז): וקרקר כל בני שת, ועתה יאמר שלא ישאיר שריד ופליט. והנה נשלמה העצה שהודיע לבלק:

(כ): וירא את עמלק -
נסתכל בפורענותו של עמלק ואמר ראשית גויים עמלק - הוא קדם את כולם להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס, ואחריתו ליאבד בידם, תמחה את זכר עמלק (דברים כה יט), לשון רש"י.

ויתכן כי "וירא" כפשוטו, שהיה בראש הפעור הנשקף על פני הישימון והביט כנגד ארץ עמלק היושב בהר ההוא. ואמר כי הוא עתה ראשית גויים, כי בראש העמים יחשב, כי גיבורים היו ואנשי חיל למלחמה ולולי כן לא עלה בלבו לבא להלחם בישראל ולא הוצרך משה לבחור אנשים ולתפילה ולנשיאות כפיו לחולשתו, ובנה מזבח וקרא שמו ה' נסי (שמות יז טו): כי חשבה לנס גדול. ולכך אמר זה, כי הוא ראשית העמים ואחריתו יאבד יותר מכולם, כמו שאמר (שם פסוק יד): כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. וכן ראשית שמנים (עמוס ו ו), המשובח שבהם שהוא נמנה ראשונה, וכן ראשית החרם (ש"א טו כא), לראש ולקצין (שופטים יא יא), בשמים ראש (שמות ל כג):

(כא - כב): וטעם וירא את הקיני -
גם כן שראה את ארצם, כי עם עמלק היה יושב (ש"א טו ו).

וישא משלו ויאמר -
להם בדרך עצה.

איתן מושבך ושים בסלע קנך -
כלומר שים מושבך במקום איתן ובסלע קנך שתסור ותרד מתוך עמלק פן תספה עמו, ותשים בסלע איתן מושבך עם ישראל כמו שאמר (שופטים א טז): ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה וגו'.

ואמר כי אם יהיה לבער קין -
כלומר ואל תפחד בבואך בישראל, כי אם תהיה לבער עימהם כי כאשר יגלו את ישראל יבערו את הארץ מיושב, עד מתי אשור תשבך, לא ישבה אותך לעולם כי תגאל מידו עם ישראל, ואם תהיה עם עמלק תהי אחריתך עדי אובד עימהם. וכן עד מה ה' תאנף לנצח (תהילים עט ה). עד מה כבודי לכלימה (שם ד ג), כמו עד מתי.
או שיבואו לגודל דבר, כגון מה אמולה לבתך (יחזקאל טז ל), מה אמך לביא (שם יט ב), כלומר עד מה יעלה ויגדל השבי אשר אשור תשבך, איננו נחשב לך כלום, כי לא תאבד כאשר היית אובד בעמלק.
ולכן נשא משלו על אשור שיבוא עת ארצו גם הוא, ואין מי שינצל מיום ה' הגדול והנורא על כל העמים, שיבואו צים מיד כתים -
והם הרומיים,
וענו - את אשור - הנזכר,

וענו עבר - שהם ישראל, לומר שיענו המגלים והגולים,
וגם הוא - עם כתים,
עדי אובד - בסוף.

הפרק הבא    הפרק הקודם