|
[דרכי הבנת המציאות] האחד המציאות אשר בכוח, והשני המציאות אשר בפועל. [מציאות בפועל] האחד היא ההשגה החושית, כראית העין ושמיעת האוזן, והיא השגה חלושה, לפי שהחוש אינו משיג מהדבר רק המקרים, כלובן והשחרות והרוחב והאורך ודומיהם, ובעבור זה ייפול הטעות במושגיו הרבה. שהראות יראה הישר מעוות והמרובע עגול וההפך, כמו שנתבאר בספר המבטים לאקלידס. וכן השמע ישמע הדבר בחילוף מה שהוא. וחסרונות רבים מלבד אלה. והשני השגת המציאות המושכל, והיא ההשגה שישיג השכל מהדבר הנראה לחוש, כי יפשיט המקרים ממנו וישיג עצמות הדבר, שהוא המציאות הנמצא בפועל לדברים הנמצאים. ולזה ייחס הכתוב ראית השם יתברך הדברים לראית השכל, אמר השם יתברך לשמואל כשהלך למשוח את דוד וראה את אליאב ואמר: אך נגד ה' משיחו (שמואל א' ט"ז). ואז אמר לו השם יתברך: אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו וגו', כי לא אשר יראה האדם לעינים וה' יראה ללבב. כי בעבור שחשב שמואל שאליאב ראוי למלוכה בעבור היותו יפה מראה וגבוה קומתו אמר לו השם יתברך - שלא יביט אל מראהו, רוצה לומר האודם והלובן שהם משער האיכות, ואל גבוה קומתו, רוצה לומר הכמות, כי האדם יראה לעינים כלומר: כי האדם ישיג הדברים מצד המקרים שהיא השגה מיוחסת לעינים, שאינם משיגים מן הדבר רק המקרים, וה' יראה ללבב, רוצה לומר ישיג הדברים בהשגה המיוחסת ללבב שהוא השכל, שהוא משיג אמיתת עצמיות הדברים שהוא המציאות האמיתי אשר לדברים. [מציאות בכוח] האחד השגת מציאות הדבר בסיבותיו והיא השגה אמיתית, כאשר הסיבות יהיו נמצאות יחוייב הנמצא הדבר בהכרח. והשני השגת מציאות הדבר בידיעת ה' יתברך והיא ההשגה היותר נכבדת מכולן, לפי שידיעת השם יתברך הדבר הוא סיבת מציאות הדבר ההוא הגמור, כי הוא סיבת כל הסיבות, ושאר הסיבות אפשר שיכזבו ברצון השם יתברך. אבל ההשגה שהיא מצד ידיעת השם יתברך אי אפשר שתכזב כלל. ולזה תהיה ידיעת הנביא יותר אמיתית מכל מה שזולתה, להיותה מושפעת מהשם יתברך, וידיעת זולתו מושפעת מסיבה אחרת זולת השם יתברך שאפשר לה שתכזב. [מגבלות החוזים בכוכבים] ואמרו רבותינו ז"ל: מאשר ולא כל אשר. וזה כי החוזים בכוכבים אי אפשר להם לדעת הדברים על אמיתתם לשתי סיבות: [החוזים בכוכבים קשורים לזמן מיוחד] וכבר ביאר הנביא הליאות הזה נאמר על הקוסמים והחוזים בכוכבים ובנביאי השקר: לכן לילה לכם מחזון, וחשכה לכם מקסום, ובאה השמש על הנביאים וקדר עליהם היום, ובושו החוזים וחפרו הקוסמים ועטו על שפם כולם - כי אין מענה אלוהים. ואולם אנכי מלאתי כוח את רוח ה' וגו' (מיכה ג'). יאמר כי הקוסמים והחוזים בכוכבים, צריכין שמש או כוכבים ללקיחת הגובה לכוון השעה לידע הצומח להגיד העתידות, ולזה אמר: כי באה השמש על הנביאים ויקדר עליהם היום, רוצה לומר הלילה כי גם הלילה נקראת יום כמו ביום הכותי כל בכור (במדבר ג'), ואז לא יוכלו לקחת הצומח בזולת שמש ובזולת הכוכבים כשיקדר עליהם הלילה ויהיה היום מעונן, ולזה יבושו החוזים ויחפרו הקוסמים, כי אין מענה אלוהים להשיב על שאלתם. ואולם הנביא להיותו מלא מרוח השם יתברך, שאין לו יחס עם זמן ידוע, יוכל להתנבאות בכל עת שירצה, כי אינו צריך לקחת גובה השמש והכוכבים, כי ידיעתו הדברים מושפעת מסיבה יותר עליונה. וזהו שאמר: ואולם אנכי מלאתי כוח את רוח ה'. כלומר: אחר שאני מתנבא מכוח רוח השם יתברך איני צריך שעה ידועה, כי בכל עת אוכל להתנבא, כי אין לי שום מעכב, כי הכל תלוי ברצון השם יתברך בלבד ולא בזולתו. [החוזים בכוכבים אינם יודעים את כל הסיבות] וזה כי אף בדברים שעברו, שכבר נשלמו כל סיבותיהם ויצאו אל המציאות, ילאה שכלם לשפוט בהם משפט אמיתי. [פירוש שופטים ה': נבואת דבורה על אם סיסרא] וזהו שאמרה דבורה: חכמות שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה, הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצווארי שלל (שופטים ה'). כי לא יוכלו לשער איך יהיה ניצחון המלחמה ע"י נשים, ועל כן שפטו כי האיחור היה כי ימצאו יחלקו שלל, וחולשת הגיבורים ע"י שתי נשים יהיה כי ימצאו רחם רחמתיים לראש גבר, ויחלשו האנשים מרוב הבעילות, והדם שהיו רואות את סיסרא מוכה בראש ע"י אישה, לא היה אלא שלל צבעים ורקמה. ובעבור שהיו רואות את הדם על ידי שתי נשים, העמיקו לומר צבע רקמתים לצווארי שלל. וכל זה ממה שיורה על חולשת שכל האצטגנינים לשפוט דבר על בוריו אף בדברים שעברו שכבר נשלמו סיבותיהם, וכל שכן בדברים העתידים, שלא יספיקו לדעת כל הסיבות באמיתות. וזה כי אף אם ידעו כל הסיבות הנגזרות מצד הכוכבים, לא יוכלו לדעת הנגזר בידיעת השם שהוא למעלה מכל הסיבות, והוא מבטל כל הסיבות לעשות רצונו. כמו שנמצא אליהו עצר המטר בעת שרצה, והוריד המטר הנגזר ברצון השם, עם היות חורב גדול בעת ההיא, והעלה עב קטנה ככף איש בתפילתו, והיו כל הסיבות הטבעיות אז בהפך. וזה ממה שיורה כי ידיעת הנביא הדברים היא ידיעה אמיתית ואי אפשר לה שתכזב בשום פנים, להיותה מושפעת מהשם יתברך שהוא סיבת כל הסיבות, ובידו לבטל שאר הסיבות או לקיימן כפי רצונו וכפי מה שתגזור חכמתו. |
|
[אמיתות דברי הנביאים] וזה כי הכזב ייפול בדבר הנאמר אל האדם ע"י אמצעי או הנודע מפי הכתב, משלשה צדדין: -אם מצד האומר שלא יהיה איש אמת, -או שלא ידע הדבר על בוריו, -ואם מצד האמצעי שנאמר אליו הדברים לא יבין הדברים כראוי, או שיוסיף בהם דברים מעצמו שלא נאמרו לו, ואם מצד שהשליח או מביא הכתב מן האמצעי יכזב. ודברי הנביאים הנמצאים בידינו היום אי אפשר שייפול בהם הכזב בשום צד מאלו הצדדים. כי מצד האומר, שהוא ה' יתברך, הנה הוא אמת גמור, לפי שהוא סיבת כל הסיבות, ואי אפשר שתהיה שם סיבה נעלמת ממנו, ולזה אי אפשר שייפול בהם הכזב מצדו בשום פנים, ואם מצד מי שנאמר אליו גם כן, והוא האמצעי, אי אפשר שייפול בהם הכזב, כי אם לא היה הנביא איש אמת לא היה השם יתברך משפיע אליו שפע נבואי. כמאמר שלמה: תועבת ה' שפתי שקר ועושי אמונה רצונו (משלי י"ב). וכל דבר יקרב לדומה ויברח מההפך, ולזה הוא מבואר שאם לא היה הנביא איש אמת לא היה השי"ת משפיע עליו שפע נבואי, ולא הייתה רוח השם חלה עליו. ואם תאמר שטעה בהשגתו כחנניה בן עזור, כבר היה זה אפשר לאומרו אם לא נתנסו דברי הנביא, שהוא האמצעי, פעמים הרבה אי אפשר שיטעה בזה. [אמיתות הקבלה] וזה כי הקבלה הנמשכת מן האב לבן, אי אפשר שתכזב בשום פנים, כי לא יבחר שום אדם להנחיל את בנו שקר. והאב הראשון שקבל מן הנביא, אם לא שידע שהיה הנביא איש אמת, לא היה מנחיל דבריו לבנו ובן בנו לבנו וכן עד היום. ולזה אחר היות השורש אמיתי, אי אפשר שייפול בו הכזב בשום פנים מצד הקבלה הנמשכת מאב לבן. ונמצא שכשהדבר אמת מצד הנותן ומצד המקבל ומצד המביא הקבלה אי אפשר שייפול בו הספק בשום פנים. [ברית ישראל וה'] אמר הכתוב: ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו' ואני זאת בריתי אותם, אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך וגו', יאמר כי אות הברית על שיתקיים הייעוד הזה מביאת הגואל הוא היות הדברים אמת מכל הצדדים: אם מצד המייעד, שהם דברים נאמרים מפי השם ורוחו שאי אפשר שיכזב בשום פנים כמו שאמרנו בפרק הקודם לזה, לפי שאין מעכב על ידו, כי הוא סיבת כל הסיבות, וזהו אמרו: רוחי אשר עליך. ואם מצד האמצעי שנאמרו לו הדברים, אי אפשר שיכזב ולא שימצא טעות בדבריו, כי כבר נתנסו מאמריו כמה פעמים ונמצאו אמיתיים. כי ישעיה נתנבא על ביאת סנחריב וניבא על מפלתו והיה, ונתנבא על גלות ירושלים ביד מלך בבל והיה, ועל מפלת בבל והיה, ועל הצלחת כורש והיה, ועל בניין ירושלים על יד כורש והיה - אם כן הוא שנתנבא על גאולת ישראל - ותהיה. וזהו אמרו: ודברי אשר שמתי בפיך, כלומר: מצד שנתקיימו הדברים ששמתי בפיך, כולם יהיו לאות ברית על ביאת הגואל, כי מהם יוודע שאתה איש אמת. ואם מצד הקבלה אי אפשר שייפול בהם כזב, שכבר הבטיח שתהיה תמיד הקבלה נמשכת מאב אל בן בלי הפסק, כמו שאמר: לא ימוש מפיך ומפי זרעך וכו'. וזה אות גדול על היות הברית קיים על ביאת הגואל המיועד ע"י הנביאים. |
|
[ברית - קשר אהבה בין שנים] אמר לבן ליעקב: ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך (בראשית ל"א). ועשה גל אבנים ואמר: הגל הזה עד ביני ובינך היום. וכן הקשת הוא אות קיים מורה על קיום הברית שכרת השם עם נח ובניו. ודרך כריתת הברית, לפי מה שנמצא בכתובים הוא שהיו חותכין בעל חי לשנים, והיו כורתי הברית עוברין בין בתריו, אמר הנביא: העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיה ל"ד). וכן נמצא כשכרת השם עם אברהם לברית אמר לו: קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משולש, ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך, וייתן איש בתרו לקראת רעהו (בראשית ט"ו). ואמר אחר כך שראה אברהם במראה הנביאה כבוד השם עובר בין הבתרים לאות על כריתת הברית עם אברהם, אמר הכתוב: והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה, ועל כן אמר בסמוך: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו'. [הסבר דרך כריתת הברית] לפיכך היו כורתין בעל חי לשנים ועוברין בין הבתרים ההם, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעלי-חיים ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חברו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד, היה חברו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המוות; כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד בהיותם בחיים, ולא יפריד ביניהם רק המוות. ומזה יתחייב כי כאשר ירגיש האחד איזה נזק או צער בא על חברו בעל בריתו, שיכניס עצמו בדוחק להצילו, כמו שיכניס עצמו בסכנה בעד עצמו. וכן שלא ייכחד ממנו דבר ממה שידע או ירגיש שחושבים להרע אליו או שחשבו עליו איזו מחשבה רעה, וכן יגלה סודותיו ומצפוני לבו כמו שיגלה אותם לעצמו, כי אין החבר זולת עצמו, ראוי לו שיאהב אותו כאהבתו לעצמו. וזהו שאמרה תורה: ואהבת לרעך כמוך, כלומר: כמו שאהבתך את עצמך אין בה זולתיות, כך אהבתך את חבירך לא תחשוב שהוא דבר זולתך, שהוא גדר האהבה הגמורה שיתאחד האוהב עם האהוב. ולזה תמצא כי אהבה בגימטריה עולה לאחד כי אין האהוב זולת עצמו כלל, ולזה יבטח בו ויגלה אליו סודותיו כמו שמגלה אותם לעצמו. [האוהב שומר סודות] וכן תמצא דוד אומר שהיה מתיירא מאוהביו היודעים סודותיו יותר ממה שהיה מתיירא מאויביו. אמר: כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עליו הגדיל ואסתר ממנו (תהילים נ'). רוצה לומר: לא הייתי סובל חרפת האויב וזדונות המתגדל עלי, שלא הייתי יוצא לריב עמו מהר ולא הייתי נסתר ממנו. אבל ממך שאתה אוהבי, ואנוש כערכי ואלופי ומיודעי, ורמז בזה אל אחיתופל וסיעתו שהיה יודע סודותיו, כמו שאמר: אשר יחדו נמתיק סוד (שם נ"ה), איני יכול להישמר ולהיזהר ממך, ואני ירא שיגיעני נזק מצד היותך יודע סודותי. ואמר שלא היה יודע בזה תקנה, אלא שהיה מתפלל לשם שימותו פתאום, בעניין שירדו שאול חיים, כדי שלא יוכלו לגולת סודותיו לשום אדם. וזהו אמרו: ישיא מוות עלימו ירדו שאול חיים (תהילים נ"ה). אבל כשיהיה האוהב נאמן שיבטח באהבתו, ראוי שיגלה אליו סודותיו ויקנא עליו כמו שמקנא על עצמו, ויגלה אליו מה שידע מן הרע הנחשב עליו ויבטיחהו להיות בעזרו. [ה' מגלה לאברהם את העתיד לאחר ברית בין הבתרים] ואמר לו: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (בראשית ט"ו). כלומר: אחר שכרתי עמך ברית לא אוכל בשום פנים להעלים ממך הרע המעותד לבוא על זרעך. ולכן: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, ושישעבדו בהם ויענו אותם. והגרות הזה יתמיד זמן גדול עד תשלום ד' מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, כלומר: וגם אני אחזיק ידי המעבידים כאלו אני מסכים ועוזר לשעבדם, כי לשון דן אנכי כמו דנני אלוהים (שם כ"ט), שפירושו עשה משפטי ודיני שהסכים על ידי ושמע בקולי, כמו שפטני אלוהים וריבה ריבי (תהילים מ"ג). ואף כאן דן אנכי, פירושו כאילו אני עושה דינם ומחזיק בידם לשעבד את זרעך. אבל אחר כן יצאו ברכוש גדול. ולשון ואחרי כן יורה על זה הפירוש, רוצה לומר שאינו נקשר עם דן אנכי, אבל הוא עניין אחר שלא נזכר עד עתה כלל. וסמך אל זה ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת. כי אחר שגילה לו הגזרה הנגזרת עליו, אם על צד העונש ואם מצד המערכת כפי דעת קצת החכמים, הבטיחו להיות בעוזריו ולהציל את זרעו מכף כל הקמים עליהם. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה ל"ב) כי במראה ההיא נרמז לאברהם אבינו שעבוד כל המלכויות העתיד לבוא על ישראל. וזה ראוי לפי עניין הברית שיגלה לו כל מה שעתיד לבוא על זרעו, וכריתת הברית עמו שיהיה עמו בצרה ויצטער בצערו, כמו שהגוף האחד יצטער כולו בצער אבר אחד ממנו. על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כ"ט) שהשכינה מצטערת בצערן של ישראל, שנאמר: עמו אנכי בצרה (תהילים צ"א), וזה כדרך שהאוהב מצטער לצרת אוהבו שנכנס עמו בברית. [המילה - קשר נצחי בין ישראל לה'] ולזה תמצא כי במראה שהייתה אחת מראת בין הבתרים, מיד נצטווה על המילה הוא וכל זרעו אחריו, וזכר בה בפירוש שהוא אות ברית בין השם יתברך ובין זרע אברהם. אמר: והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם וגו' (בראשית ו'). הרי שביאר שלכך נצטווה על המילה, להיות אות ברית על הקשר והדיבוק בין השם יתברך וזרע אברהם המחזיקים בבריתו. ולזה בהיות האות ההוא מתמיד באומה הוא ראיה על הקשר האלוהי שנשאר בנו. וזהו שתקנו אנשי כנסת הגדולה במטבע ברכת המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, יבוארו בה תועלת הברית הזה, שהוא להינצל מדינה של גיהנום שהוא באר שחת, כמו שנזכר בה בפירוש: על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת. וביאר הטעם, כי זה הוא למען בריתו אשר שם בבשרנו. ואין הצלת השחת במקום הזה על המיתה, כי הערלים והמולים שווים בה, אבל הוא נאמר בלי ספק על עונש גיהנום. וכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש, כי אברהם אבינו יושב על פתח גיהנום כדי להציל את המולים מליכנס שם, ובעבור זה כל זמן שנראה אות הברית הזה קיים באומה, אף אם נראה תוקף הצרות עוברות עלינו תמיד, לא בעבור זה נתייאש מן הגאולה. כי אנחנו היום דומים לחולה שהוא קרוב למות, וכל האנשים אומרים עליו שאין בו כוח לחיות, כי כל עוד שנראה בו דבר מן החיות נשאר, לא נתייאש שלא יחיה מחולי זה. וכן אף אם כל האומות אומרות עלינו שאנחנו באפס תקווה ושאבדה תקוותנו נגזרנו לנו, הנה כאשר נראה אות הברית הזה נשאר ומתמיד בנו, המורה על הקשר שיש בין העניין האלוהי ובין האומה, נדע בוודאי שעדיין יש בנו כוח לחיות, ושעל ידי הקשר הזה תשוב האומה לקדמותה ולאיתנה ולהידבק בעניין האלוהות כאשר הייתה בחזון בתחילה. |
|
[מבחן האמונה: בימי העוני תקווה, ובימי העושר אמונה] אבל כי גם בהתהפך עליו בלהות הזמן, ויאחזוהו ימי עוני, וירדפוהו עד השברים לא יסיר תומתו ממנו. ובזה יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה: כי בעת שיבואו עליו צרות רבות ורעות יחזיק במעוזו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו ויבטח בהשם בכל עתותיו. כי בעת השלווה וההשקט ההצלחה יכיר שהכל בא מאתו, ולא יאמר: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כי הוא יתברך הנותן כוח לעשות חיל ויבקש מלפניו להתמיד הטוב ההוא. ובעת צרה יוסיף אומץ ויבטח שיוציאהו מצרה לרווחה ויבקש מלפניו שיעשה שלום לו. ועל זה אמר המשורר: בטחו בו בכל עת עם (תהילים ס"ב), רוצה לומר בעת ההצלחה ובעת צרה, ושפכו לפניו לבבכם ואמרו: אלוהים מחסה לנו סלה. [תיאור הבטחון בה' בתהלים מ"ד] וזה כי כלל המזמור ההוא אינו אלא לשבח אומת ישראל שהיו בוטחים בשם ביום טובה, ובעת ההצלחה היו מכירים שהכל בא מאתו, וגם בעת צרה לא נסוג אחור לבם מהיותם בוטחים בו ומחזיקים בבריתו. וזה אף לא ראו בעיניהם האותות והמופתים הגדולים, אלא מפי השמועה שקבלו כך מאבותיהם. וזהו שהתחיל אלוהים, באזנינו שמענו, כלומר: אף על פי שלא ראינו בעינינו הנה שמענו באזנינו מאנשים שראוי להאמין בהם, וזה כי אבותינו ספרו לנו כי פועל פעלת בימיהם וגו', כי דרכך לעשות נסים ונפלאות, כי אתה ידך גוים הורשת ותטעם וגו', כי לא בחרבם ירשו ארץ וגו', ואם כן שכל הצלחת אומתנו הייתה על ידך בתחילה גם עתה אין ראוי שתכלא רחמיך ממנו ואתה שהוא מלכי אלוקים, צווה ישועות יעקב, כי אין בזה מונע לא מצדך ולא מצדי, כי אתה הוא מלכי, וכמו שהמלך מושיע את עבדיו, הן יהיו ראויים או בלתי ראויים, כדי לעשות לו שם תפארת בלבד, כך ראוי לך להושיענו. ואחר שאתה הוא אלוהים ג"כ, רוצה לומר בעל היכולת הגמור, ואין מי שיעכב על ידך, צווה ישועות יעקב, כי תמיד אנחנו בוטחים בך ויודעים כי בך צרינו ננגח ובשמך נבוס קמנו, ואין לנו ביטחון אחר זולתך כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אבל תמיד אנחנו שמנו בטחוננו בך הן בעת ההצלחה הן בעת הצרה. ויתחיל לבאר זה ואמר: כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות, כלומר: כאשר הושעתנו מצרינו והבישות את משנאינו שהייתה עת הצלחתנו, לא גבה לבנו ולא רמו עינינו, אבל באלוהים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה, כשנהיה מצליחים על הדרך שעשינו כבר, ולא בעבור זה יש לך להימנע מלהושיענו, להיותך חושש שירום לבנו ונשכח את ה' אלוהינו. ואחר שהזכיר כי בעת ההצלחה שמו בטחונם בהשם תמיד, חזר לומר כי גם בעת הצרה היו בוטחים בו. ואמר: אף זנחת ותכלימנו, כלומר: גם כשזנחת אותנו ותכלימנו, שזהו בעת הצרה, שלא היית יוצא בצבאותינו ותשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שבו למו ותתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו ותמכור עמך בלא הון וגו'. והמשיך כל העניין ואמר: כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני מקול מחרף ומגדף וגו', רוצה לומר כי בזולת הצרות העוברות עלי, אני נכלם ומתבייש כל היום מן המחרפים אותי ואומרים לי הנה כה מבטחך ובטחונך שאינו עוזר אותך עם היות בו יכולת לעזור. וזה כי כשאדם בוטח בדבר שאינו מועיל לו הוא מתבייש, כמו שהזכיר זה דוד במזמור למנצח על אילת השכר (תהילים כ"ב), כמתרעם על זה בשם כל אחד מבני הגלות ואומר: אלי אלי למה עזבתני. וביאר כי התרעומות מהעזיבה אינה על עזיבת מקום, כי הוא יתברך מלא כל הארץ כבודו, אבל דברי שאגתו ותרעומתו הוא על שהיה רחוק מלהושיעו. ואף על פי שאני קורא אלוהי אקרא יומם ולא תענה אותי, ואף בלילה שאין דומיה לי אין עונה אותי ואין קשב. ואין זה מצד שינוי שיש בך, כי יודע אני כי אתה קדוש ומובדל מהשינויים הגשמיים, ואתה יושב כלומר: עומד על תואר אחד קיים תמיד מבלי שינוי, ועל כן אמר יושב, כי תואר הישיבה הוא היותר קיים שבתארי המצב, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשיתוף ישב. ואמר עוד תהילות ישראל, כלומר: שישראל מתהללים בך תמיד שאתה מושיעם בעת צרתם, ואם כן למה עזבתני עתה? כי לא היה העניין נוהג כן בזמן האבות, כי בך בטחו אבותינו ולא היית משיב פניהם ריקם, אבל בטחו ותפלטמו ואליך זעקו ונמלטו ובך בטחו ולא בושו מבטחונם, אחרי שהיה בטחונם בך שאתה דבר קיים ובלתי משתנה. כמאמר דוד: אלוהי בך בטחתי אל אבושה (תהילים כ"ה), כי הבוטח בדבר שאינו קיים הוא מתבייש מבטחונו, כי אינו בטוח שתגיע תקוותו. כמאמר איוב על הבוטחים על ברכות המים המכונסים שהן יבשות בימות הקיץ: בושו כי בטח באו עדיה ויחפרו (איוב ו'), כלומר: כשמצאוה יבשה. וכן הבוטח בעושרו, לפי שאינו דבר קיים, אמר הכתוב: בוטח בעושרו הוא ייפול (משלי ה'). וכן באדם, אמר הכתוב: ארור הגבר אשר יבטח באדם. אבל הבוטח בהשם, שהוא דבר קיים, לא יבוש מבטחונו. ועל כן אמר: בך בטחו ולא בושו. ובעבור זה אני מתרעם על הבושה שאני מתבייש, כי רואה אני בעצמי שאנכי תולעת ולא איש; חרפת אדם ובזוי עם, עד שכל רואי ילעיגו לי. והלעג הוא שאומרים עלי זה שהוא גול אל ה' יפלטהו ויצילהו אחר שחפץ בו. כי כן דרך הרשעים להלעיג על הבוטח בהשם, כמאמר הכתוב: עצת עני תבישו כי ה' מחסהו (תהילים י"ד), כלומר: שאמרים שעצת העני נבערה בעבור שהוא משים מחסהו בהשם. ומזה אני מתבייש מאוד. ועל זה הדרך הוא פירוש אומרו: ובושת פני כסתני מקול מחרף ומגדף וגו' (שם מ"ד), שהם מחרפים אותי ואומרים: אי אלוהימו צור חסיו בו, יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה, וזה לפי שהם מטילים חסרון ביכולתך חלילה. ואמר אחר זה: כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך. כלומר: אף אם באו עלינו כל אלה הצרות שאמרנו, לא שכחנו אותך, אבל תמיד היינו קיימים בבריתך ואמונתך, ולא שיקרנו בבריתך ולא במחשבה ולא במעשה: לא במחשבה, כי לא נסוג אחור לבנו, ולא במעשה, כי לא נטה אשורנו מני אורחך. ואמר עוד: כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות. כלומר: אף אם הכבדת עלינו עול הגלות ותכס עלינו בצלמות הצרות שהיה לנו לשכוח את שמך, אף על פי כן לא עשינו כן, ואם שכחנו שם אלוהינו ונפרוש כפינו לאל זר, עשה אתה בעצמך עליון החקירה, והלא אלוהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב, ולו לבדו תאות החקירה הזאת. ואחר שזכר שבח אומת ישראל בהיות סובלים הצרות ועול הגלות לאהבת השם יתברך, הזכיר התרעומות שהיה מתרעם על השם יתברך דרך תפילה. ואמר: כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה תישן ה'. כלומר אף אם נסבול כל אלו הצרות לאהבתך כל עוד נפשנו בנו, מכל מקום עליך הורגנו כל היום, עד שנחשבנו כצאן טבחה איך תוכל להתאפק על זה ולהחריש, עורה, למה תישן אדוני ולמה פניך תסתיר ממנו, ואף אם תשכח ענינו ולחצנו, מכל מקום כאשר שחה לעפר נפשנו (ו)דבקה לארץ בטננו, שאנו בתכלית הדלות והשפלות, קומה עזרתה לנו ופדנו, לא בעבורנו אלא למען חסדך, כי מדרך החסד להמשך על הבוטחים בהשם אמר הכתוב: והבוטח בה' חסד יסובבנהו (שם ל"ב), כלומר: אף אם אינו ראוי מצד עצמו, מדרך הביטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בהשם. |
|
[התקווה והתוחלת הכרחיים לביטחון] והתקווה היא על שלושה פנים: האחד הוא תקוות החסד, והוא שיקווה אל השם יתברך שיושיענו על צד החסד בלבד, לא מצד שום חיוב כלל. והשנית הוא תקוות הכבוד, והוא שיקווה אליו שיושיענו לפי שהורגל להושיעו, ואם לא יושיענו גם אתה יהיה זה זלזול לכבודו, כי האדון שהורגל להושיע את עבדו, אם אינו מושיעו בעת צרתו יאמרו הרואים שזה מצד חולשת האדון. והשלישי תקוות ההבטחה, והוא תקוות האמת והוא שיקווה שיאמת דבריו מצד שהבטיחו על כך. [1. תקוות החסד - משובחת] שאם היה מקווה כראוי, לא היה החסד נמנעת מצד השם יתברך, כי תמיד הוא רוצה להשפיע למקווה כראוי. אמר הכתוב: רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו (תהילים קמ"ז). ולזה הוא מבואר כי הימנע הגעת החסד הוא כאשר אין התקווה כראוי. [2. תקוות הכבוד יותר בטוחה] כמאמר המשורר: עזרנו אלוהי ישענו (שם ע"ט), רוצה לומר אתה שהיית רגיל להושיענו, ואמר: על דבר כבוד שמך, לומר שאין אנו מבקשין העזר מצד שום חיוב שיש לנו עליך ולא בעבור זכויות שיש בנו, אבל בעבור כבוד שמך, שלא יאמרו הגוים שאינך יכול עתה כמו שהיית יכול עד עכשיו. וזה שאמר אחריו: למה יאמרו הגוים איה נא אלוהיהם? וזה הדרך דרך משה בתפילתו במרגלים. שאמר: ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה וגו', והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' וגו' (במדבר י"ד). בעבור זה נאמר לו: סלחתי כדברך. כלומר: אסלח על הדרך שאתה אומר בעניין שלא יתחלל שמי. אבל אני אקח את נקמתי בהם בעניין שיישאר כבודי מונח במקומו. וזהו שאמר: ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו' אם יראו את הארץ וגו' אם יראו את הארץ וגו' וכל מנאצי לא יראוה (שם י"ד). [3. תקוות ההבטחה - בטוחה] וכאשר יהיה המבטיח איש אמת, יהיה לב המקווה בטוח שישלים דברו. וכן אמר דוד: זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני (תהילים קי"ח). וביארו: כי אין לקטן או לעבד חיוב על הגדול או על האדון אלא מצד הבטחתו, אם הבטיחו על כך. ובעבור זה התקווה כשהיא נתלית בדבר מדברי הנביאים שהם אמיתיים בלי ספק, כמו שפירשנו למעלה בזה המאמר (פרק מ"ד), אין ספק שראוי שיהיה לב המקווה בטוח שתגיע ותשלם התקווה על כל פנים. כי אף על פי שהדברים המיועדים הם מטבע האפשר מצד עצמם, הנה להיותם מפי השם יתברך הם כמחויבים, עד שראוי שיהיה לב המקווה בטוח בהם כאילו הם דברים מחויבים להיות. וזה כי הדברים העתידים הנה הם אפשריים אחר שאינם נמצאים בפועל תמיד, ויש מהם אפשריים על השיווי, כמו ירידת הגשם מחר, כי מציאותו והעדרו שווים, וכן הגעת הבריאות לחולה מציאותו והעדרו שווים באפשרות, ויש דברים שאף על פי שהם עתידים אין מציאותם והעדרם שווה אבל הם כמחויבים, כמו עליית השמש מחר, שאף על פי שהוא עתיד הוא מחויב שיהיה, וכן כל הדברים העתידים שנשלמו סיבותיהם. ועל זה הדרך לראוי שתהיה תקוות הבוטח בהשם ומצפה לדברי הנביאים כאדם המקווה הדברים העתידים שמציאותם מחויב. וזהו שאמר המשורר: קוויתי ה' קוותה נפשי ולדברו הוחלתי נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר (שם ק"ל). ופירושו על זה הדרך: לפי ששומרי החומות בלילה נחלקים למשמרות, יש שומר עד קריאת הגבר, ויש שומר עד הבוקר. והשומר עד קריאת הגבר הוא מצפה לקריאת הגבר על הספק, לפי שהוא אפשרי על השיווי כי אפשר שיהיה ולא יהיה, אבל השומרים לבוקר, והם השומרים משמרת הבוקר, הם מצפים לבוקר בביטחון גדול שיהיה, כי הוא דבר מחויב להיות. ולזה תלה תקוותו להשם בשומרי החומות למשמרת הבוקר, ואמר שהיה מצפה להשם ולדברו שהבטיח ע"י הנביאים בביטחון גדול יותר ממה שמצפים לבוקר שומרי החומות למשמרת הבוקר, שהוא דבר יגיע בחיוב. ולזה לא תלה אותו בחולה, לומר שהוא מצפה לשם כצפיית החולה הבריאות, לפי שאף על פי שהחולה מצפה אותו בכוסף גדול, מכל מקום הוא מסופק אם יגיע אם לא, לפי שהוא אפשרי על השיווי כירידת המטר. אבל המצפה לבוקר הוא מצפה אותו בביטחון שיגיע, כי הוא דבר מחויב שיהיה, כי השחר נכון מוצאו. ועל כן אמר הנביא: ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו (הושע ו'). כלומר: כדבר שהוא מחויב להיות, ויבוא כגשם לנו, כלומר: לא לתקוות שכר בחיוב אלא כדבר שהוא אפשרי כגשם. ועל זה הדרך יתפרש ייראוך עם שמש (תהילים ב). כלומר: בחיוב כזריחת השמש. אבל תקוות השכר תהיה כדבר שהוא אפשרי שהוא המטר וזהו ירד כמטר על גז. [סיכום] ובעבור שתקוות החסד יקווה אותה המקווה מצד החסד בלבד, ותקוות ההבטחה מצד האמת, ושתיהן לתועלת המקבל, אבל תקוות הכבוד אינו רק בבחינת הנותן בלבד, כי האדון כאילו הוא מחויב בזה מצד עצמו כדי לחוש לכבודו - אמר המשורר: לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד (שם קט"ו). כלומר: אין אנו מבקשין ממך זה לשכר זכויותנו כי מה יזכה ילוד אישה, ולא מצד תועלתנו, אבל בעבור כבוד שמך, מוסף על מה שאתה מחויב לעשות זה, על חסדך ועל אמתך, כלומר: מצד חסדך שהיא תקוות החסד, ומצד אמתך שהיא תקוות ההבטחה. |
