- ה מ ש ך -



מאמר ראשון פרק יח

[ההבחנה בין דת אלוהית אמיתית ומזויפת]
ראוי שנשאל ונאמר: אחר שאנחנו נמצא דתות הרבה נקראות אלוהיות, והקבלה נמשכת בכל אחת מהן לבעלי הדת ההיא, במה ייוודע אפוא הבדל בין הדת האלוהית האמיתית, ובין המזויפת הטוענת שהיא אלוהית, מתדמה אל האלוהית ואיננה אלוהית?

ואומר כי התאמת היות התורה אלוהית הוא משני צדדים: מצד הדת בעצמה, ומצד השליח.

[ראיה מצד הדת]
אולם אשר מצד הדת בעצמה, הנה הוא שייבחנו השלושה עיקרים שכתבנו, עם השורשים המסתעפים מהם, על הדרך שכתבנו למעלה [פרק ט"ו], ואם אינה חולקת על שום עיקר מהעיקרים ולא על שורש מן השורשים היוצאים מהם או הנתלים בהם - הנה היא אלוהית, ואם לא - הנה היא מזויפת ומתדמה באלוהית.

[ראיה מצד השליח - הנביא]
ואולם מצד השליח, הנה הוא בשיתאמת הגעת הנבואה אל הנביא והיותו שליח להינתן דת על ידו אימות עצמי. וזה כי אימות הדבר על שתי פנים, אם אימות עצמי ואם אימות בלתי עצמי.

והאימות העצמי הוא שיתאמת הדבר - אם מצד סיבותיו ואם מצד סגולותיו העצמיות.
והאימות הבלתי עצמי הוא שיתאמת הדבר אימות מקרי, לא מצד סיבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות.
והמשל בזה - שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא"ק הגדול.

ואמר האחד כי הוא ירקח התריא"ק ריקוח יפה מציל מכל סמי המוות החמים והקרים ומכל מיני הארסים, בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעה וכל הסמים הראויים ליכנס בתריא"ק, וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים וכוחותיהם אחד לאחד לפניהם.
ועשה כן, שניסה לפניהם כל הסמים והוכרו כולם שאין בהם חשש זיוף. כי אין ספק שהתריא"ק שנעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, אחר שנתן הרוקח ההוא אימות עצמי אליו.

וכן אם יאמר שהתריא"ק אשר יעשה הוא טוב - בראיה שהוא ירפא כל החולים מכל מיני התחלואים וסמי המוות שראוי לרפאות בהתריא"ק, ועשה כן. שאין ספק גם כן שהאימות הזה טוב, אחר שאמת היות התריא"ק אמיתי מצד סגולותיו העצמיות, ואף על פי שאין האימות הזה חזק כראשון, שאימת הדבר מצד סיבותיו, הנה שניהם אימות עצמי אל התריא"ק שאי אפשר שיהיה בו שום זיוף.

והרוקח השני אמר, כי הוא יעשה התריא"ק מועיל מכל סמי המוות, בראיה שהוא ילך במו אש ולא יכוה, או ילך על פני המים ולא יטבע.
כי אף על פי שיעשה כן לעיני העמים והשרים ולפני כל החכמים, אין זו ראיה עצמית על היות התריא"ק שעשה או שיעשה טוב, כי כבר אפשר שאף אם הלך במו אש ולא נכוה, שהתריא"ק שיעשה לא יהיו לו סגולות התריא"ק להציל מכל סמי המוות, לפי שהאימות הזה שעשה אל התריא"ק הוא אימות בלתי עצמי. ואפשר שיהיה בו עדין חשש זיוף.

[מופת עצמי ומופת מקרי לנבואה]
ועל זה הדרך בעצמו הוא אימות נבואת הנביא או השליח. כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים, או שיבקע הנהר לעבור בו, או שילך במו אש ולא יכוה, או שירפא החולים, או המצורעים.
הנה, זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אימות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתינתן תורה על ידו.

כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף, או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא (נ"ט) בעניין מחלוקתו של רבי אליעזר שנעקר החרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה, ואעפ"כ לא קבעו הלכה כדבריו, לפי שלא היה מוסכם בנביא.
[ראה הקדמת הרמב"ם למשנה, והשווה עם סוף הלכות יסודי התורה].

ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד - לא לקבל תורה על ידו. והדבר הזה בלבד היה האמנת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו, בהיותם מאמינים שהשם שומע צעקתו ומקיים דבריו, כמו שעשה משה במרה, ויורהו ה' עץ (שמות ט"ו), וכן במלחמת עמלק. והוריד המן בתפילתו ובקע הים בצעקתו, אמר הכתוב: מה תצעק אלי (שמות י"ד). ועל זה ועל כיוצא בו נאמר בבקיעת ים סוף: ויאמינו בה' ובמשה עבדו, רוצה לומר: שהאמינו שהיה עבד השם שיעשה השם על ידו אותות ומופתים, ככל אשר חפץ יגזור אומר ויקום לו.

כמו שנמצא זה על יד הצדיקים שהשם יעשה על ידם אותות ומופתים, אף על פי שאינם נביאים, כרבי פנחס בן יאיר שבקע הנהר שלוש פעמים, לפי מה שסופר ממנו (חולין כ"ה א) וכרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה א) וחוני המעגל (תענית כ"ג א), וכנקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה (תענית כ' א), וכחנניה מישאל ועזריה שניצולו מכבשן האש.

[המופתים שעשה משה לא אימתו את נבואתו]
ולכן, בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבנו, עם ריבויים והפלגת פליאתם בשינוי טבעו של עולם, לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדיין במציאות הנבואה. תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה: היום הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי (דברים ה'), שיראה מזה, שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה, עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה' להיעשות על ידו אותות ומופתים, כמו שאמר הכתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

[מתן תורה]
ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט), כלומר: אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה אימות עצמי, וגם לאמת להם שאתה שלוח מאתי לתת תורה על ידך, וזה, כשהם עצמם ישיגו למעלת הנבואה, ובזה יתאמת להם מציאות הנבואה עצמה, ועוד שישמעו אותי מדבר עמך כשאני רוצה לתת תורה על ידך. וזהו אימות עצמי לנבואה ולשליחות השליח, ולזה אי אפשר שיישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף, אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים:

האחד מציאות הנבואה, לפי שכולם היו נביאים באותה שעה ושמעו קול ה' אלוהים אומר להם עשרת הדיברות.
והשני - ששמעו את הקול אומר למשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה (דברים ה'). ובזה נתאמת להם אימות עצמי כי משה היה שליח להינתן תורה מתמדת לדורות על ידו.

[ההבדל שבין נביא לשליח]
וזהו ההבדל שבין הנביא והשליח:
כי הנביא, אימות נבואתו הוא - אם בהגדת העתידות שלא ייפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשיית אותות ומופתים.

והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך - מצווה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר, ואפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודה זרה. כי אחר שנוסה פעמים רבות ונמצאו כל דבריו אמיתיים - אם בעשיית אותות ומופתים ואם בהגדת העתידות, ולא הפיל מכל דבריו ארצה - הרי הוא בחזקת נביא ומצווה לשמוע אליו. אמר הכתוב: ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן ועד ביאר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'.

והרי זה כמו שעשה התריא"ק פעמים שלוש, ונסו אותו שהיה אמיתי, שזה הרוקח בחזקת אמיתי עד שינוסה פעם אחרת ויימצא מזויף.

וכן הנביא המגיד העתידות או העושה אות או מופת על נבואתו - מצווה לשמוע אליו כל עוד שלא ימצא שקר בדבריו. אמר הכתוב: אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא -הוא הדבר אשר לא דברו ה' (דברים י"ח). כי כבר אפשר שהנביא יהיה נביא אמת, ויכזב בשום פעם בבחירת עצמו ולא מצד הנבואה, כי לא איש אל ויכזב. כמו שקרה לחנניה בן עזור, שהיה נביא אמת, כמו שארז"ל במסכת סנהדרין, וטעה וכיזב בשבירת המוטה מעל צוואר ירמיהו. ולזה נענש.
כמו שאמר לו ירמיה: לא שלחך ה' ואתה הבטחת את העם הזה על שקר (ירמיה כ"ח).
וכתוב: השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה'.
וכתוב: וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי.

אבל השליח, והוא אשר הוא שליח להינתן תורה על ידו, אי אפשר שיכזב בשום פנים, כי לא יקרא שליח אם לא שיתאמת שליחותו אימות עצמי. וזה -
- אם בהתאמתות מציאות הנבואה לכל המקבלים, כמו שהתאמת לכל ישראל בשעת מתן תורה,
- ואם בהתאמתות שליחות השליח, כמו שנתאמת שליחות משה רבנו. לא שנתאמת בהגדת העתידות או בעשיית אותות ומופתים, שהגדת העתידות אימות בלתי עצמי לשליחות השליח לתת תורה על ידו, ואפשר שיכזב באיזה פעם, כמו שקרה לחנניה בן עזור, כמו שאמרנו.

[המופתים כהוכחה לנבואה]
וכן עשיית האותות והמופתים, יש בהן ספק שאפשר שיעשו כמותן באיזו חכמה או תחבולה טבעית. אבל כשיתאמת שליחותו על דרך שנתאמת שליחות משה, אי אפשר שיכנס בו הכזב בשום פנים, לא מצד בחירת עצמו ולא מצד אחר.
- לא מצד בחירת עצמו, כי לא יקיים אליו השם יתברך השליחות על זה הדרך, אם היה עתיד לכזב.
- ולא מצד אחר, כי אחר שנתאמת שליחותו אימות עצמי נסתלק ממנו כל מין מהספק,

[משה - מדוע האמינו בו?]
וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע בפרק ראשון מהלכות יסודי התורה:
משה רבנו ע"ה, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמינים על פי האותות - יש בלבם דופי שאפשר שיעשה האות בלהט וכישוף וכו' ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים ומשה ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם וגו' (דברים ה'). ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שאין בה דופי? שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט). מכלל שקודם זה לא האמינו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. עד כאן לשונו.
וכוונת דבריו, שהאותות שיעשו הנביאים:
כמת שהחיה אלישע,
וכרפואת צרעת נעמן,
וכחנניה מישאל ועזריה שלא נכוו בכבשן האש,
ודניאל שניצל מן האריות,
ויונה שניצל ממעי הדגה,
וכן כל האותות שנעשו על ידי כל נביא ונביא - אינן ראיות עצמיות לנבואה, כי כבר אפשר הגעת העתידות כבר אפשר שיעשו ע"י הוברי השמים, או בעלת אוב.

וכן עשיית האותות - כבר אפשר שיעשה קצתם לצדיקים
או ע"י חסידים אף על פי שאינם נביאים, כרבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר וחבריו;
או ע"י איזו תחבולות טבעית, כמו שארז"ל על חזקיה מלך יהודה שהעבירו אחז אביו באש וניצול, לפי שסכתו אמו שמן סלמנדרה (סנהדרין פ"ז דף ס"ג),
או אפשר שיעשו בלהט או בכישוף כמו שהיו עושים חרטומי מצרים.
או ע"י שם משמות הקודש. כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים, ומי שמשתמש בהם כרצונו של מקום - כנביאים, או לכבודו של מקום - כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, ואינו מת בחצי ימיו ואינו נופל ביד שונאיו.

אמר השם לירמיה ע"ה: ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך (ירמיה א').

אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת ונופל ביד שונאיו, וסוף שיחתום ברע. אמרו רז"ל ודאשתמש בתגא חלף (אבות פרק ד').
והרי זה כמי שגנב טבעתו, או כליו, או חותמו של מלך, ומשתמש בהם - שהוא חייב מיתה. ואפילו ישעיה שהיה נביא אמת, לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו - כמו שארז"ל במסכת יבמות (מ"ט ב): אמר שם ואבלע בארזא - נענש ונפל ביד שונאיו, והרגוהו, כמו שנזכר שם.

והבן זה מאוד, כי בדבר הזה יבחן עונש המשתמש בשמות שלא ברצונו של מקום, בשימות מיתה משונה או ייכרת בחצי ימיו.

וזה הדבר נבוכו בו רבים ולא ידעו איך אפשר שישתמשו הפריצים בשמות ויגיע המעשה על ידם, אחר היות הנביאים משתמשים בהם, לפי מה שנמצא לקדמונים, ונרמז בפסוק ויסע ויבוא ויט.
והכלל בזה, כי הכל הולך אחר החתום. ובעבור זה הוא מבואר שאין האות ראיה אמיתית על הנבואה, וכל שכן על שליחות השליח.

ולזה לא היו האותות שנעשו ע"י משה קודם מתן תורה אותות עצמיים לנבואה, וכל שכן אל שתינתן תורה על ידו, עד מעמד הר סיני.


וזה מה שרצינו לבאר בזה הפרק.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק יט

(השווה אמונות ודעות הקדמה ד; מו"נ א,נ )

[אמונה - הגדרה ותחומים]
והאמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק, עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים, אף אם לא יודע דרך האימות בו, כמו שלא תשער הנפש בסתירת המושכלות הראשונות והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם, או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו; או כמו שלא תשער הנפש בסתירת מה שהושג מן החוש ומה שאימת אותו הניסיון, אף על פי שלא תדע סיבת האימות בו.

והאמונה תיפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש, אבל הושג לאיש מה רצוי ומקובל, או לאנשים רבים גדולי הפרסום, הושג הדבר ההוא או כיוצא בו בזמן מה בחוש, ונמשכה הקבלה למאמין מן האיש ההוא או האנשים ההם, קבלה נמשכת מאב לבן.

וזה ודאי ראוי להאמין בו, קרוב אל מה שהעיד עליו החוש למאמין ההוא, אף על פי שלא יאמתהו השכל.
כמו מה שנתאמת בניסיון, היות השי"ת מנבא למי שירצה מבני אדם, מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות שמנו אותם רז"ל היותן הכרחיות להימצא בנביא כדי שתחול עליו הנבואה. אמרו בנדרים פרק אין בין המודר (ל"א ב) אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר ובעל קומה נאה וכו', ואעפ"כ נתאמת בניסיון בשעת מתן תורה, שכל ישראל - חכמיהם וטיפשיהם וקצרי הקומה עם רמי הקומה, ורכי הלבב עם הגיבורים, ועשיר ורש - כולם הגיעו למעלת הנבואה, ושמעו קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש. כמו שהעיד הכתוב (דברים ה') באומרו: את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף וגו'.

[האמונה בגלל הקבלה]
ואמר משה להעיר על זה הפלא: השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (שם ד'), אף על פי שהשכל ימאן זה, הנה הוא אמת גמור, אחר שהעיד עליו הניסיון, ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו. לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבוא נמשכת מאב לבן, ראוי שיצויר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק - לא ידומה הסרתו, כאילו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר.

כמאמר המשורר: (תהלים מ"ד) אלוהים באוזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו וגו', אתה ידך גויים הורשת ותטעם וגו', כי לא בחרבם ירשו ארץ וגו' אתה הוא מלכי אלוהים צווה ישועות יעקב.
כלומר: אחר שכך קבלנו דבר זה, שניצחון ישראל את האומות בזמן שעבר לא היה דבר טבעי - כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, והקבלה הזאת אבותינו סיפרו לנו, ואי אפשר לפקפק בה ולחשוד אותם שינחילונו שקר, ואם כן - אחר שאתה היית סיבת התחלת הצלחתם, גם עתה צווה ישועות יעקב, אחר שאתה הוא מלכי אלוהים, שיש לך יכולת על זה שיראה מכל זה שהקבלה שהיא נמשכת מאב לבן ראויה להתקבל.

[חשיבות הקבלה]
ולפי שאי אפשר לדת האלוהית להתקיים זולתה, ציווה עליה הכתוב ואמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים ל"ב).
וחייבה מיתה לעובר על דברי קבלת החכמים, אמרה: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא (שם י"ז).
והזהירה על כיבוד ההורים, וציוותה להעניש בן סורר ומורה, לפי שקבלת האב קרובה למה שהושג בחוש שהאמונה בו מחויבת אף על פי שירחיקהו השכל.

ועל זה הדרך תיפול האמונה בכל זמן בדברים שלא הושגו אז בחוש ולא באימות שכלי אלא בקבלה הנמשכת.




מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק כ

[הפרסום שהיה בשעת מתן תורה]
כל מה שהושג בחוש לאיש מה, רצוי ומקובל יותר מזולתו, עד שלא נמצא עליו חולק,
או שהושג לאנשים שלמי ההשגה יותר מזולתם,
או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם,
- תהיה האמנתו יותר מתקבלת ומתיישבת בלב, ותיפול האמונה בו בתכלית החיזוק.

ובעבור זה רצה השם יתברך שתינתן התורה על ידי משה בפרסום גדול וריבוי עצום מששים ריבוא, שלפי דעת חכמי הקבלה המספר הזה כולל לכל הפרצופים, ואי אפשר שימצא פרסום יותר גדול ממנו, אף על פי שיהיה מספרו יותר גדול.

ולפי דעת רז"ל היה הפרסום ההוא לכל העולם; אמרו:
ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן (דברים ל"ב).
מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן?
אלא מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל העולם ולא קיבלוה, עד שבאו ישראל וקיבלוה וכו' (ע"ז ב' ב).

[נגד הנוצרים והמוסלמים]
וביאור זה, כי אחר שהיו בעולם שבעים אומות, ולא זכר מהם אלא שעיר ופארן, בלי ספק לא בא להורות על הר שעיר ומדבר פארן, אלא לרמוז על כל העולם. כלומר, כי לפי שצפה הקב"ה שהיו עתידין לקום בעולם מניחי דתות בשעיר, שהיא אומת אדום והנטפלים אליה; ובפארן, שהיא אומת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אומות כוללות כל העולם, והם מזרע אברהם שהיה ראש המאמינים, לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלוהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול. וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלוהית.

וזה, כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא, וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבנו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה, ששמעו את הקול מדבר אליו כמו שכתבנו לעיל (פרק י"ח).

(עניין זה הוא תשובה לנוצרים אשר טענתם מופיעה בדברי ראב"ע לדברים לג ב, ודחייתם בדברי הרמב"ם איגרת תימן קמ"ב, ואמונות ודעות לרס"ג ג/ח)


ובעבור זה לא נתנה התורה בשלמות לאברהם או ליצחק או ליעקב, שיצווה אותה את בניו ואת ביתו אחריו שישמרו דרך ה'. כי אף אם תהיה הקבלה מהם נמשכת מאבות לבנים, כבר היה אפשר שייפול איזה חשש וספק בלב הנמשכים אחריהם בדורות הבאים, להיות המקבלים יחידים. מה שאין כן בדבר המתברר בחוש לאנשים רבי המספר מאוד, שהיו בהם אנשים חכמים ונבונים וריבוי דעות מתחלפות, ולזה נתנה תורה על ידי משה רבנו בפרסום גדול כזה כמו שאמרנו, כדי שלא יישאר שום חשש וספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם, ולא בלב הבאים אחריהם כלל, ותהיה הקבלה נכונה ואמיתית בתכלית מה שאפשר.

וזהו מה שאמרו רז"ל במסכת ע"ז (פרק א' דף ב' ע"א)
לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר: כל מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו.
מיד מתקבצין כל האומות עובדי אלילים ונכנסין לפניו בערבוביא, שנאמר: (ישעיה מ"ג) כל הגויים נקבצו יחדו ויאספו לאומים מי בהם יגיד זאת. ואין זאת אלא תורה וכו'.
כוונתם לומר, כי לעתיד לבוא יביא השם כל האומות עובדי אלילים לדין על שלא קיימו תורה אלוהית, וזהו שאמרו:
שיאמר הקב"ה להם: במה עסקתם?
והם יאמרו, שנתעסקו בדברים שהם ישובו של עולם, כמו שנזכר באותה אגדה בארוכה.
ולסוף הקב"ה משיב להם, כי כל מה שעשו - לא עשו מפני ישובו של עולם, אלא לצורך עצמן - כלום יש בכם מגיד זאת וכו' כלומר: יש בכם מי שיאמר שקיים תורה אלוהית?
והם ישיבו ויאמרו לפניו, כי כמו שישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם, כן ראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם.
והשם ישיב להם מי בכם יגיד זאת וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו, כלומר, כי האומות האומרות שסמכו על קבלתם ראשונות ישמיענו, כלומר: ראוי להם שיודיעונו התחלות דתם שקיבלו וסמכו עליהם כיצד נתבארו, אם נתבארו מן החוש בפרסום גדול כמו שנתבארו התחלות תורת משה, יתנו עדיהם ויצדקו, וישמעו המקבלים ויאמרו אמת, כמו שיתנו עדיהם מקבלי תורת משה שנתפרסמו התחלות דתם בשישים ריבוא המקבלים את התורה.
וזה שסיים הכתוב: אתם עדי נאום ה', כלומר: כל ישראל עדים בנתינת התורה מן השמים, שהם שמעו את קול ה' אלוהים מדבר אליהם עשרת הדברים, ועבדי אשר בחרתי רומז אל משה שנקרא עבד ה', וכולכם עדים שהתורה היא מאת ה' מן השמים.

זהו פירוש נפלא באלו הפסוקים על הדרך שהבינו רז"ל שמדבר על שכר התורה בכללה, והוא מסכים לאמת, כי להיות התחלות התורה מתבארות בפרסום גדול, אי אפשר שייפול ספק באמיתתן.


ולזה ראוי שתהיה האמונה בתורת משה בתכלית החיזוק, וכל שכן להיות התחלותיה מתבארות ביאור שאין לספק בו, כמו שביארנו בפרק י"ז וי"ח מזה המאמר.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק כא

[האמונה בה' מביאה לנבואה, הפילוסופים לא הגיעו לנבואה]
האמונה בשם יתברך ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני.

וזה דבר אימת אותו הניסיון לפי מה שבאה בו הקבלה הנמשכת, כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה (כוזרי א/ד) , והוא הדבק הרוח האלוהי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה שנדבק שכלם בשם דיבוק חזק, עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם, ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאוד כנגד טבע מן המציאות.

כי נמצא לנביאים יגזרו אומר ויקם להם השם ככל היוצא מפיהם:
תמצא אליהו שהוריד האש למטה הפך טבעו, אמר: ואם איש אלוהים אני תרד אש מן השמים (מלכים ב' א') - והיה כן, ובקע מי הירדן;
ואלישע ריפא צרעת נעמן והחיה את המת בחייו ואף אחרי מותו.
וכאלה רבות עמו ועם שאר הנביאים.

ונמצא גם כן לכל המאמינים, שהחסידים, אף על פי שאינן נביאים, ישנו הטבע בתפלתם, או ישתנה בעבורם, שהרי חנניה מישאל ועזריה הושלכו לאש ולא נכוו, ורבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר חידשו בעולם דברים בשינוי טבעו ומנהגו של עולם. וזה אות כי המאמין בשם יתברך ובתורתו היא למעלה מן הטבע, ואינו משועבד לטבע המציאות, אבל טבע המציאות נכנע ומשועבד אליו, והוא יכול לשנותו כפי חפצו ורצונו.

וזה מבחן ומצרף אל היות תורה מאת ה' מן השמים, אחרי שהוא יתברך מחסה ומסתור ומגן לכל החוסים בו ושמרי בריתו ומצוותיו.
וזהו שאמר דוד: אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, (תהלים י"ח) כלומר, כי הראיה להיות תורת השם צרופה ונקיה מכל סיג ומכל חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.

[הנבואה ראיה לדבקות הנפש ברוחניות לאחר המוות]
וזו היא ראיה אל דבקות הנפש אחר המוות ברוחניים, כי הדבקות בחיים הוראה על דבקות אחר המוות.

ואל זה רמז משה באומרו: ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כלכם היום (דברים ד'), רוצה לומר: כי הפילוסוף מאמין דבקות האיש האחד השלם עם הרוחניים, אבל לא כל הקהל כאחד, ואתם, כלכם דבקים בשם.
וגם הפילוסוף יאמין שזה יהיה אחר המוות בלבד בחיים הרוחניים, ואתם משיגים הדבקות הזה היום, בהיותכם בחיים הללו הגשמיים, וכל שכן שתשיגו אותו אחר המוות.

והביא ראיה אל היות הדבקות הזה מושג בחיים, מקבלת התפילה, שהשם מקבל תפילת המתפללים לפניו לשנות טבע המציאות ומנהגו. וזהו שסמך אל זה כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו.

[הטבע נכנע למאמין]
וכל זה ראיה כי האמונה בשם ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שייכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית על ידי האמונה במדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים, ועל כן ימשול בהם.

ובעבור זה נשתבח אברהם אבינו ע"ה על האמונה, אמר הכתוב: והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית כ"ז).
ונענשו משה ואהרן על אשר לא האמינו, אמר הכתוב: יען לא האמנתם בי להקדישני וגו' (במדבר כ'), לכן לא תביאו.
ונאמר: (דברי הימים ב' כ') האמינו בנביאיו והצליחו, שיורה כי האמונה סיבת ההצלחה.
וכן היא סיבת החיים הנצחיים, כמאמר חבקוק: וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב'). ולא ירצה בזה החיים הגופיים, כי אין הצדיק חי בהם יותר מן הרשע, אבל ירמוז בזה אל החיים הנצחיים, והם חיי הנפש שהצדיקים חיים בהם והם בוטחים בשם יתברך שישיגו אותם. אמר הכתוב: וחוסה במותו צדיק (משלי י"ד), כלומר, שהצדיק יבטח שישיג הטוב ההוא במותו, אבל הרשע במותו תאבד תקוותו, אמר הכתוב: במות אדם רשע תאבד תקוה וגו' (שם י"א), כי הרשעים לא ישיגו החיים ההם אחר המוות, ובחייהם לא ישיגו שום דבקות, ולזה הם חשובים תמיד כמתים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל:
צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים,
ורשעים אפילו בחייהם קרויין מתים.
(ברכות דף י"ט ע"א).

ולזה תמצא האותות והמופתים נעשים לבעלי האמונה - לא לבעלי הידיעה המחקרית, להורות כי האמונה היא למעלה מן הידיעה המחקרית, ומן הדברים הטבעיים, ולזה יושג על ידה הדבקות האמיתי בחייהם ואחר המוות כמו שכתבנו, ושזה דבר למעלה מן הדברים הטבעיים.




מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק כב

[אמונת אמת ואמונת שקר]
אין האמונה בכל דבר מביא אל ההצלחה, כי אין האמונה בנמנעות ממה שישים האדם מצליח. וזה דבר לא יסופק בו שום אדם, כי האמונה שראוי שתשים את האדם מצליח, היא האמונה בדבר האמיתי שהוא אמיתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא שהוא נמצא, ובמה שהוא נמצא שאינו נמצא.

ואם כן ראוי לשואל שישאל ויאמר: מהיכן יודע אם הדבר שתבוא האמונה בו הוא אמיתי בעצמו - כדי שנאמין אותו אמונה שלמה, או איננו אמיתי - כדי שנרחיק האמנתו?
ואם נאמר שזה יושג מצד עיון השכל, אם כן - תהיה הידיעה המחקרית למעלה מן האמונה, וזה הפך מה שהונח למעלה, וזה ספק חזק, ראוי שנשתדל בהתרתו.

[הנמנעות]
ונאמר, שהנמנעות שני מינים:
אם נמנעות קיימות בעצמם, שלא יתואר השם ביכולת על חילופן, כמו
שהכל יותר גדול מן החלק,
או שקוטר המרובע גדול מצלעו.
כי לא יתואר השם ביכולת על שיהיה החלק שווה אל הכל,
או שיהיה קוטר המרובע שווה לצלעו,
או שיהיו זוויות המשולש יותר משתי ניצבות,
או שיתקבצו שני ההפכים יחד בנושא אחד בעת אחת,
או שיהיו החיוב והשלילה צודקים יחד על דבר אחד מצד אחד,
וכיוצא באלו הנמנעות אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין במציאותם ולא במה שהוא ממינם, ואי אפשר לחוש שיעיד לעולם על הימצא זה ולא כיוצא בו, אחר שאי אפשר לשכל לצייר מציאותם.
ולזה לא יתכן שתבוא האמונה על זה ועל כיוצא בו, כמו שאי אפשר שתבוא הקבלה להאמין בשיתואר השם בשהוא יכול לברוא אחר דומה לו מכל צד, כי בהכרח יהיה האחד עילה והאחד עלול, ולא יהיה אם כן דומה לו מכל צד.


ויש מין אחד מן הנמנעות שאפשר שיתואר השם ביכולת על חילופן, והן הנמנעות אצל הטבע בלבד. כי אלו וכיוצא בהן, אף אם הם נמנעות אצל הטבע אינן נמנעות בחוק הבורא, כמו תחיית המתים, והמצא איש יושב ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתייה, והדומה לזה ממין הנפלאות שהן נמנעות אצל הטבע.
ובמין השני הזה מן הנמנעות אפשר שתבוא אמונה בו, אחר שאפשר לשכל לצייר מציאותו.

[האמונה חלה על הנמנעות מהסוג השני]
ועל כן נאמר, כי כל מה שאפשר שיצויר מציאותו אצל השכל, אף על פי שיהיה נמנע אצל הטבע, אפשר שתבוא האמונה בו, בשכבר נמצא זה בעבר, או שהוא נמצא עתה, או שימצא בעתיד.

וכל שכן שאם העיד על זה הניסיון, אף על פי שיכחיש השכל אימות מציאותו מפני שלא ידע סיבתו, שהוא אפשר שתבוא האמונה בו, כמו משיכת אבן המגניטס את הברזל, שלא יוכל השכל לתת סיבת מציאותו, אבל יכחישהו. ואולם אחר שהעיד עליו הניסיון, והוא דבר שיצויר מציאותו בשכל, אף על פי שלא ידע השכל לאמת סיבת מציאותו - הוא אמת בלי ספק.

וכן מה שהעיד עליו החוש ממיני הנפלאות, כתחיית המתים על ידי אלישע הנביא בחייו ובמותו, וכעמידת אדם ילוד אשה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתייה - כמשה ואליהו, וכרדת האש מן השמים, והיות השכינה שורה בישראל, וכיוצא בזה ממין הנפלאות שהעיד החוש שהיו בזמן מה והשכל יכול לצייר מציאותם, אף על פי שלא ידע לאמת מציאותם, כל זה וכיוצא בו אפשר שתבוא האמונה בו, וייפול תחת היכולת הבלתי בעל תכלית.