תפילת שלמה - רטוריקה והשפעתה

מלכים א' פרק ח'; דברי הימים ב' פרק ו'

עמיחי נחשון

הגיגי גבעה, ז, תשנ"ט
(הודפס ללא ההערות)

תוכן המאמר:
הצגת הלגיטימציה האלוהית לבניית המקדש על ידי שלמה
הסבר תיאולוגי המיועד לחכמי העם
הפנייה להמונים ולרחוקים מהעם
הפנייה לנכרים
יחס ה' והעם לתפילת שלמה
האכזבה ופשרה
סיכום

תקציר: בתפילת שלמה ניתן להבחין במסר כפול. מחד הוא שוטח תחינתו לפני ה' ומבקש השראת שכינה ושה' ישפיע על עמו מטובו בצדק, יענה לכל הקוראים אליו באמת בכל עת ובכל שעה. כן מבקש שלמה שה' יענה גם לנכרי בפנייתו אליו. מאידך גיסא מדגיש שלמה כי הוא זכה ללגיטימציה מאת ה' לבנות לו בית לשמו ומבקש מהעם להיות ראויים להשראת השכינה. בית המקדש שימש מרכז רוחני במשך דורות רבים והווה סמל לקשר הייחודי שבין עם ישראל ואלוהיו.

מילות מפתח
: אנתרופומורפיסם, חנוכת הקדש, פרשת התוכחה, ברית יאשיהו.


תפילת שלמה נאמרה בעת חנוכת המקדש. התפילה המהווה פנייה לה' בבקשה, כי ישכון במקדש, נאמרת במעמד קהל רב, ומהווה נאום חינוכי של המלך המכוון אל העם העומד מולו. שלמה המלך, הבונה מקדש מרכזי בירושלים, מבצע מהפכה פולחנית ומעשהו זקוק לאהדה ציבורית כדי להתקיים ימים רבים. העם מתבקש לזנוח את הבמות המקומיות שנבנו לשם ה' במקומות מגוריהם, ואת הבמה המרכזית ("הבמה הגדולה") בגבעון (מלכים א ג, ד; דברי הימים ב א, ג-ו), ולקבל כי המקדש שנבנה על ידי שלמה בירושלים הוא המתאים למצווה בספר דברים: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם עולותיכם וזבחיכם וגו"' (דברים יב, יא). לדעת קנופרס "תפילת שלמה" היא תפילה ותעמולה, ומטרתה לשכנע את העם לקבל את המקדש כמקום יחידי לעבודה פולחנית לגיטימית.

שלמה, המתואר בסיפורי מלכים כחכם מכל האדם (מלכים א ה, יא), נשא את תפילתו המנוסחת כנאום הבנוי לתלפיות. במאמרנו נדון בארבעה אפיקים שבהם מפלס שלמה מסילות ללב העם לקבל את מרכזיותו של המקדש שבנה:
-הדגשת הלגיטימיות האלוהית בבניין מקדש ה' בירושלים;
-פנייה לחכמים ולשומרי משמרת התורה בהסבר על תכלית צמצום השכינה במקדש;
-פנייה להמון העם בהסבר אודות ייעודו של המקדש המקרב רחוקים אל ה';
-התייחסות לתפקיד המקדש עבור הנוכרים.

ברצוננו לדלות מהתפילה את דרכי השכנוע של שלמה להכיר במקדש כמקום פולחן ייחודי ובלבדי, ולברר אם עלה הדבר בידו.


הצגת הלגיטימציה האלוהית לבניית המקדש על ידי שלמה
בתחילת נאומו מברך שלמה את ה' ומודה לו על שבחר בדוד אביו להיות מלך על ישראל, על הבטחותיו כי בנו יקים את המקדש, ועל הודעתו כי מלכותו תעמוד לעולם אם ישמרו צאצאיו את דרך ה'. מעמד חנוכת המקדש מעיד, כי קוימה ההבטחה לדוד ולשלמה (מלכים א ח, סו-כא), ועל כן שלמה נושא תפילה לה' שיעזור לו לכונן את ממלכתו בזכות דוד אביו (שם, שם כה-כו). שלמה מדגיש את חלקו הגדול של אביו המנוח בבניית המקדש, ואכן כך עולה הדבר מן הכתובים.

דוד הוטרד מאוד ממצבו הדל של הארון בתוך היריעה (תהילים קלב, א-ה) וביקש מנתן הנביא אישור אלוהי לבנות לה' בית ארזים (שמואל ב ו, ב: דברי הימים א יז, א). בתגובה הבטיח ה' לדוד מלכות עולם. בניין בית המקדש לא הותר לו, אולם יוצא חלציו יזכה לבנותו (שמואל ב ז, ד-יז; דברי הימים א יז, ג-טו).

אמנם, דוד לא יכול היה לבנות את בית המקדש, אך הוא נקט ביישום אפריורי (מראש). הוא טיפל בכל ההכנות, חילק את הלוויים והכוהנים למשמרותיהם (דברי הימים א כג-כו), הכין תבנית כתובה של מקדש וכליו (שם כח, יא-יט), השאיר אוצר הקדש עצום ומגוון שתרם והתרים בימי חייו (שם כס, ב-ט), ולפני מותו ציווה את שלמה "הנער ורך" (שם כט, א) והודיע לו שה' בחר בו מכל ישראל (שם כח, ד-ה), וציווה אותו לבנות את בית המקדש כדבר ה' (כח, י), בעזרת ה' ובסיוע מהכוהנים והשרים (שם כ-כא).

מכאן, שבעת חנוכת הבית אין שלמה מרגיש שהמקדש הוא מפעלו הפרטי, אלא הוא רואה את עצמו כשליח אביו וכממלא ציווי ה' לאביו. אף שתפילתו של שלמה כוללת הודאה ובקשה, הרי עצם אמירתה בפומבי,מעידה על כך שהיא בבחינת ההכרזה כי ה' בחר בבית דוד למלכים ובדברו הקימו את המקדש!

הדגשת הלגיטימציה האלוהית למלכות בית דוד ולמקדש הנבנה על ידם, מהווה נדבך ראשון בשכנוע העם להכיר במקדש כמקום פולחן לגיטימי בלבדי.


הסבר תיאולוגי המיועד לחכמי העם
שלמה החכם, מודע לבעיה התיאולוגית בבניין מקדש קבוע לאל שאינו שוכן בארץ, אשר "ענן וערפל סביביו" (תהילים צז, ב), ומכריז בפתח תפילתו:
"ה' אמר לשכן בערפל, בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א ח, יב-יג).

יש בהכרזה זו סתירה פנימית. ה' הבלתי מושג והבלתי נתפס השוכן בערפל, מתבקש לגור במקדש הנבנה על ידי אדם. לכאורה, יש בדברי שלמה אלו מקום לתפיסה אנתרופומורפית [גשמות האל] בתפילת שלמה מוצגת בעיה וו כשאלה מפורשת:
"האמנם ישב אלוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א ח, כז).

כלומר, מה טעם לבניית מקדש ויהא גדול ומפואר ככל שיהא, הרי ה' אינו זקוק לבית כלל:
"כי אתה מקום העולם ואין העולם מקומך"

על פי רד"ק, שאלתו של שלמה איננה שאלה הטעונה תשובה, אלא היא שאלה רטורית: "האמנם ישב אלוהים על הארץ? " - הרי ברור שלא! לה' אין צורך במקדש כלל! אלא הוא רצה במקדש לצורך האדם, כדי שיוכל לעבוד את אלוהיו בתפילה, במצוות הקשורות למקדש, ובהבנת ערכי אמונה הכרוכים בעבודת המקדש
- ועל ידי כל אלו יזכה להתקרב אל בוראו. כלומר, המקדש לא נבנה כערכו של ה', אלא צומצם למקום מוגבל כפי רצונו, כדי שישמש מקום לעבודת ה'. וכך אומר שלמה:
"להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה... ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת" (מלכים א ח, כס-ל).
משמע, שה' שוכן בשמים - מקומו אינו מוגבל בארץ, אך מקום התפילה [עבודת ה'] הוא המקדש, כי ה' אמר ששמו יהיה שם.

העיסוק המעמיק בשאלה התיאולוגית שהוצגה לעיל, במהלך תפילתו של שלמה נועד לשכנע את החכמים יודעי התורה שבקהלו. בזמן "חנוכת הבית" עומד שלמה לפני ה' ומבהיר לעצמו ולעם הנקהל בפניו את תכלית המקדש: לה' האין סופי אין צורך כמקדש ובקורבנות, אלא רצונו במקדש כדי שנעבדהו שם, נתקרב אליו, ושכינתו תשכון בתוכנו. מקדש זה משמש קיום לדברי ה'
"ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים וידעו כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלוהיהם" (שמות כט, מה-מו)."


הפנייה להמונים ולרחוקים מהעם
לאחר ששלמה הבהיר לעצמו, ולעם, שהמקדש נועד לאדם, וה'
"שמלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג)
אינו זקוק לו כלל, הוא מתפלל אל ה' ומבקש ששכינתו תשרה תמיד במקדש. בו בזמן הוא מבאר לעם המאזין לתפילתו את מטרות המקדש ואת דרך העבודה בו.

תחילה מבקש שלמה למנוע מצב שבו ישמש המקדש מקלט לצבועים החוטאים בסתר ובאים להשקיט את מצפונם במקדש (מלכים א ח, לא-לב) על כן הוא מבקש מהי שיסייע להעמיד את המקדש כמקום משפט, והאמת תצא במקום הזה לאור במהירות וביעילות; כך תימנע האפשרות שהמקדש ישמש כ"מערת פריצים" (ירמיה ז, ט-יא).

לאחר ששלמה ביקש, שהמקדש יהיה מקום משפט וייענשו בו הצבועים, מונה שלמה שרשרת מקרים של מצבים שבהם האומה נענשת על חטאים שכפרתם אפשרית דרך הבית הזה. מצבים אלה לקוחים מה"תוכחות" שבתורה:
מפלה במלחמה (מלכים א ח, לג-לד),
בצורת (שם לה-לו),
רעב, מחלות ושאר "מרעין בישין" (שם לז-מ)
וגלות (שם מד-נא).

דוגמאות אלו נזכרות בסדר מודרג של מצבים המעידים על ריחוק גובר והולך של העם מה' וממקדשו.

תחילה מוזכרת המנוסה בקרב, כי עם ישראל אינו בוטח בה',
אשר "הוא נותן כוח לעשות חיל" (דברים ח, יח).
וכשהעם חוטא, עלול צבא ישראל לנוס מפני האויב, ובשעת המנוסה עשוי האדם לחשוב, שהוא רחוק מהי ואפסה תקוותו. שלמה מכוון את הנַסים בקרבות אל המקדש, ומבקש מה' שיענה להם, ומתפלל:
"והשיבותם אל האדמה" (מלכים א ח, לד),
שהשבויים יחזרו לאדמתם, והשטחים הכבושים יוחזרו.

לאחר הבקשה שה' ישמע את תפילת הנַסים בקרב, עוסקת תפילת שלמה בבצורת (שם לה-לו). הבצורה קשה מהמנוסה בשדה הקרב. במלחמה נענש האדם במניעת ניצחון, שהוא עונש "השגתי" המצביע על מעורבותו הפעילה של ה' אשר מנע ניצחון שהיה אמור להיות מושג אלמלא החטא; אך בעצירת גשמים, המבטאת ריחוק בין ה' לישראל והסרת עיניו מארצו (דברים יא, יב), יש מקום לחשוש שאפסה כל תקווה - על כן מכוון שלמה את העם במצב זה למקדש, ומבקש מה' שיענם גם בשעה זו.

לאחר מכן עוסק שלמה בייסורים ונגעים הבאים על העם (מלכים א ח, לז-מ). עונש זה קשה יותר מקודמיו, שכן המנוסה היא עונש קיבוצי, אבל הייסורים הם עונש אישי. האדם,
ה"נגוע מוכה אלוהים ומעונה" (ישעיה נג, ד)
מרגיש שרחוק הוא מאוד מה', וטובו סר מעליו. וכן קשים הייסורים מן הבצורת, שכן הם כרוכים בהענשה בפועל, ולא רק במניעת ברכה [גשמים]. ההלכה קובעת כי על מניעת גשמים מוכרזות תעניות בהדרגה, ואילו על מכות [דבר, חרב, ארבה וכדומה] מתענים מיד. במקרה זה עלול האדם לומר:
"למה פניך תסתיר, תשכח ענינו ולחצינו" (תהילים מד כה),
לכן שלמה מכוון את העם הסובל והרחוק מה' למקדש, ומבקש שה' יענם גם בעת ההיא.

לבסוף עוסק שלמה בעונש הגלות (מלכים א ח, מד-נא) שבה מורחקים הגולים פיזית מארץ ה' ומהמקדש, והגויים מבזים אותם,
"עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו כ).
במקרה כזה קיימת סכנה שהעם יתייאש ויאמר:
"אבד נצחי ותוחלתי מה' (איכה ג, יח),
על כן מדגיש שלמה שגם בריחוק הגדול הזה יש תקווה בתפילה לכיוון המקדש, ומבקש שה' יענה לעמו גם במקום המרוחק מאוד מן המקדש.

התפילה של שלמה אל ה', המבקשת כי יענה לתפילת השבים אליו המתפללים מן המקדש, מיועדת להמון העם. שלמה מבהיר כי בית ה' אשר בנה הוא בית תפילת לעם בכל עת ובכל שעה.


הפנייה לנכרים
בתפילת שלמה מופיעה גם פסקה העוסקת בנכרי ובקשר שלו למקדש (מלכים א ח, מא-מג). מאחר שהנכרי רחוק מהמקדש גם פיזית וגם רוחנית, בשל יניקתו מתרבות שונה, הוא מוזכר לאחר תיאור הקשר של ישראל למקדש, ולפני הזכרת גלות ישראל, שכן הגולים מתפללים לה' כשהמקדש חרב, ואילו הנכרי מתפלל בעוד המקדש עומד על תלו.

על הנכרי מתפלל שלמה:
"ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי" (שם שם, מג).
מילוי משאלות הנכרי, המתפלל במקדש, יביא להאדרת שם ה' בעולם. בקשה זו מתאימה למדיניות שלמה, אשר פיתח סחר חוץ שהביא הרבה נכרים לארץ (מלכים א ה, סו-כו; שם י, א-כה), הפיץ בקרבם את חכמתו (שם ה, יד; י, א-יג כד), ויש לשער שחלקם ביקרו במקדש (שם י, ד). על מצב זה אומר שלמה:
"למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלוהים אין עוד" (שם ס.)


יחס ה' והעם לתפילת שלמה
תגובת ה' לתפילה, כתובה בסמוך לה בנוסח דברי הימים, המתארת ירידת אש מן השמים,
"וכבוד ה' מלא את הבית" (דברי הימים ב ז, א).
ירידת אש מן השמים המלחכת את הקורבן היא אות אלוהי, המלמד כי ה' מקבל את הקורבן וחפץ בקרבת העם אליו. באותו לילה ה' נראה אל שלמה (שם יב) ואומר לו:
"עתה עיני יהיו פתוחות ואזני קשובות לתפילת המקום הזה. ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים" (שם, סו-טז).
כלומר, ה' אומר לו בפירוש שתפילתו נענתה.

על פי המסופר נענה לו גם העם, שהרי אחר התפילה הרבו בקורבנות (מלכים א ח, סב), חגגו יחד ארבעה עשר יום (דברי הימים ב ז, ח-ט)
"וביום עשרים ושלושה לחודש השביעי, שלח את העם לאוהליהם שמחים וטובי לב על הטובה אשר עשה לדויד ולשלמה ולישראל עמו" (שם, י).

משמע שהעם שמח מאוד על בנית המקדש, וברך את המלך על כך. תפילה זו השפיעה על האומה ועל מלכים, וקהל ישראל נהג לפיה, ונוהג אף לאחר חורבנו לפנות בזמן התפילה לעבר בית המקדש. כך נשמר מרכזיותו של המקדש בעיני העם במשך דורות רבים.


האכזבה ופשרה
לכאורה הצליח שלמה במשימתו, ודאג להפנים את מרכזיותו של המקדש בלב העם. אולם סיפור פילוג הממלכה (מלכים א יב, א-כה), ובניית מקדשים חלופיים למקדש ה' בירושלים בבית אל ובדן (שם שם, כו-לג), מעידים, כי הצלחתו של שלמה קרסה כעבור שנות דור. ואכן כך מפרש רש"י את הפסוק ייראה ביתך דוד" (שם טז):
"בית המקדש שבנית, לך לבדך יהיה".

נשאלת השאלה, מדוע נכשל מפעלו של שלמה, ושיח תפילתו ותפארת נאומו לא התנחלו בלבבות ישראל לימים רחוקים?

ייתכן, כי טענת העם בימי רחבעם
"אביך הקשה את עולינו" (מלכים א יב, ד)

קיבלה את ביסוסה עוד בבניית המקדש, שרבו בו המסים והגיוס לעבודה (מלכים א ה, כז-כח) לבניית המפעל העצום שנמשכה שבע שנים (שם ו, לח). דומה הדבר לברית שכרת יאשיהו עם העם לפני ה' (מלכים ב כג, א-ב). על פי הכתוב "עמד העם בברית" (שם שם, ג), והמלך ביער את כל הגילולים (שם, ד-כד); אך ירמיה מעיד על טיבה האמיתי של ה"עמידה בברית" כביכול:
"בכל ואת לא שבה אלי בגודה אחותה יהודה בכל לבה כי אם בשקר נאום ה' (ירמיה ג, י) -
כלומר אמנם המלך עמד בברית (מלכים ב כג, כה) אך העם לא עמד בה!

לפיכך טוען ר' חיים דוב רבינוביץ, כי ניתן ללמוד מן התיאור של הכתובים כי העם עמד שם, אך לא ענה אמן על תפילתו של שלמה:
"לא קיבל העם את ההכרזה הזו... משום שההכרזה על קדושת בית המקדש הייתה של שלמה לבדו".
ראוי לציין, כי יש דמיון בין הנאמר בתפילת שלמה
"וכל קהל ישראל עומד" (פסוק יד),
לבין הנאמר בזמן ברית יאשיהו
"ויעמד כל העם בברית" (מלכים ב כג, ג).

ייתכן כי הביטוי המשותף לשני הסיפורים, כי העם עמד, מלמד כי העם היה נוכח במצוות המלכים בחצרות בית ה', אולם לבם לא היה עימהם.

רעיון זה מופיע במדרש הגדול:
"משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין אבל מקדש שהתנדבו אותו בלא לב שלטה בו יד אויב".
רעיון זה מורחב בנוסח אחר של מדרש זה:
משכן, שהתנדבו אותו בכל לב, דכתיב "מרבים העם להביא" (שמות לו, ה), "ויבואו האנשים על הנשים" מרצונם ומדעתם - לא שלטה בו יד צר. ומקדש, אע"פ שנאמר בו "וישמח העם" לא הייתה שמחתם שלמה שלא התנדבו בו בכל לב, דכתיב: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל" (מלכים א ה, כז) - שלטה בו יד צר דכתיב "ידו פרש צר' (איכה א, י).

נמצאנו למדים, כי תפילתו של שלמה שנאמרה:
"נגד כל קהל ישראל" (שם ח, כב)
היא תפילה אישית! למרות ניסיונו של שלמה לשכנע את העם לקבל את מקדש ה' בירושלים כמקום פולחן מרכזי ובלבדי, דבריו לא הוטמעו בלב העם שהשתתף בבניית המקדש בכפייה.

לאור המדרש המובא ניתן לומר, כיוון שהמקדש נבנה בציווי ה' (שמואל ב ז, יב-יג), ומטרת בנייתו הייתה לשם ה' (מלכים א ח, כ) - ירדה שכינה על הבית, והוא זכה לכבוד אצל חלק מהעם; אך מכיוון שהבנייה נעשתה בכפייה, הוא לא שימש. כמצופה, כמקום ייחודי ובלבדי לעבודת ה'.


סיכום
על פי האמור לעיל ניתן להבחין, כי תפילתו של שלמה נושאת מסר כפול. היא שוטחת תחינה לפני בורא עולם, כי ישרה שכינתו תמיד בבית הזה, וישפיע על עמו מטובו בצדק, וייענה גם לנכרים הקוראים אליו. בו בזמן מדגיש שלמה לקהל העומד מולו, כי הוא זכה ללגיטימציה אלוהית לבניית המקדש. שלמה מסביר את ייעודו של המקדש לרבדים השונים של העם - החכמים והמוני העם - תוך התייחסות למצבים העלולים לפקוד אותו. שלמה מטיף לשמור על בית ה', בית המהווה קשר תמידי בין ה' לישראל נחלתו, ומשמש עזר לנכרים לדעת את ה'. כך יקבל המקדש אצל עם ישראל מעמד ייחודי ובלבדי.

אולם על פי המסופר במקרא הועילה תפילתו של שלמה לשעתה, אך לא לדורות רבים. נראה, שהכפייה הרבה שליוותה את מהלך בניינו הובילה לכך. הלקח העולה מפרשה זו הוא אפוא, שאפילו מעשים הנעשים לשם ה' על פי ציוויו בתורה ובנבואה, אם הם נעשים בכפייה שלא ברצון הנוגעים בדבר - יש בכך חסרון, ומטרתם תושג באורח חלקי בלבד.