מענה ה' לאיוב

איוב פרק ג' ופרק ל"ח

שלמה בכר

בית מקרא פ', תשרי תש"מ



תמצית: פרק ל"ח בספר איוב הוא ראשית דברי ה' לאיוב. מענה ה' נראה כעומד בפני עצמו, אולם בחינתו מראה כי הוא מהווה תשובה ישירה לקללת איוב בפרק ג'. בתשובתו מראה ה' כי בניגוד לדברי איוב, מעשי ה' בעולם טובים, והעולם מתנהג על פי סדר והגיון.

אינדקס: איוב

מענה ה' לאיוב נחשב, בדרך כלל, כעומד בפני עצמו וכמשיב שלא ממין העניין. המענה מספר על גדולת ה' במעשה הבריאה, על אי יכולתו של האדם לברוא כמוהו ועל קוצר ידיעת האדם כיצד מתנהל העולם לאחר שנברא. אין במענה זה משום תשובה לטענותיו ולהטחותיו של איוב וגם לא תשובה לשאלות המרכזיות של הספר. אם כך, על מה בא המענה לענות? אם נתבונן היטב בחלקו הראשון של פרק ל"ח, נווכח לדעת כי הוא מהווה תשובה ישירה לקללת איוב שבפרק ג'.
שני מרכיבים בתשובה זו - האחד תוכני-רעיוני והשני - לשוני.


פרק ג' הוא לא רק פתיחה לפרקי התווך של הספר, מקובלים בו גם עיקרי מסקנותיו של איוב. כבר בראשית דבריו, עוד בטרם החל בויכוח עם רעיו, הוא מציג את עמדתו הבסיסית: "למה לא מרחם אמות" (יא). האדם - טוב לו שלא נברא משנברא. זוהי עמדה הנובעת מניסיון חייו, או לפחות מניסיון חייו לאחר שהוכה בידי כוחות רשע. סיכום חיים זה מוביל למסקנה יותר קיצונית, שכל העולם אינו כדאי כיוון שאין בעולם זה משטר וסדר צודקים ורציונליים: "יאבד יום אולד בו", יימחק מימי השנה.

לטיעון זה עונה ה' בפרק ל"ח כי כדאי הוא העולם, יש בו משטר וסדר ויש בו חוקיות רציונלית.


בפרק ל"ח מובאת תמונה הלקוחה ממעשה בריאת העולם, ומכאן עובר הכתוב לספר על הבעיות העומדות לפני הבורא לאחר שברא את עולמו - כיצד לקיימו וכיצד לכלכל את עולם החי שבו. בחלק שבו עוסק הפרק בבריאה, מסופר על יסודות הקיום: הים (ח) היום (יב), המוות (יז), האור והחושך (יט), הגשם והמשקעים (כב, כו), הצמחיה (כו), גרמי השמים (לא), והיבשה (לח). אין הדברים באים בסדר בריאת העולם שבספר בראשית, אולם כל היסודות הבאים שם (מלבד המוות, שעדיין לא נברא שם, אולם איוב אינו יכל להתעלם ממנו) באים גם פה.

יתרה מזו, בחלק זה של הפרק, החלק המדבר על הבריאה, יש איזכור ליסודות עלילתיים-מיתיים על אודות הבריאה כגון מאבק הים כנגד היבשה: "ויסך בדלתים ים... ויאמר עד פה תבוא ולא תוסיף ופא ישית בגאון גילך" (ח-יא).

פרק ג' משקף גם הוא יסודות הקשורים בבריאת העולם. כבר בפסוק השני "יהי חשך", יש רמז ל"יהי אור" שבבראשית א'. איוב מבקש לבטל את יום הוולדו על ידי ביטול בריאת האור שבו, שהוא ראשית בריאת העולם. הוא קורא לכוחות הכאוס, הלא הם הכוחות שניסו להתמרד נגד ה' בראשית הבריאה, לקלל את היום הזה: "יקבהו אררי יום העתידים עורר לויתן" (ח). כלומר להצליח במלחמתם כנגד כוחות היצירה והסדר ולבטל את יום לידתו, "לגאל" אותו - "יגאלהו חשך וצלמות" (ה) - יחזירוהו למצבו הראשוני. את יום הולדתו מקלל איוב, בין השאר, שלא תבוא בו "רננה" (ז) וגם ביטוי זה קשור לאוצר המונחים הלקוחים מסיפורי בריאת העולם, הלא זה הוא קולם של הכוכבים בל"ח, ז: "ברן יחד כוכבי בקר", כאשר אלהים יסד את הארץ. גם הביטוי "יחשכו כוכבי נשפו" (ט) הוא קריאה לביטול היצירה כי אלה הם אותם כוכבי הבקר דלעיל שהללו את ייסוד הארץ.

את קללתו פותח איוב באיווי לביטול מעשה הבריאה הראשון - האור, ומסיימה באיווי לביטול מעשה הבריאה האחרון - יצירת האדם, "למה לא מרחם אמות" (יא) וכן כל הפיסקה שם עד פסוק כב.

פרק ל"ח הוא תשובה ישירה לפרק ג'. דבר זה מתברר מן הקשר הלשוני שבין שני הפרקים.

פרק ג'
(ג) יאבד יום אולד בו
(ג) והלילה אמר הרה גבר
(ה) יגאלהו חשך וצלמות
(ו) הלילה ההוא יקחהו אפל

(ז) אל תבוא רננה בו

פרק ל"ח
כא ידעת כי אז תולד
(ג) אזר נא כגבר חלציך
(יז) ושערי צלמות תראה
(יט) וחשך אי זה מקמו
(כ ) כי תקחנו אל גבולו
(ז) ברן יחד כוכבי בקר

בהשואה זו עדיין לא מיצינו את כל הקשרים הלשוניים שבין שני הפרקים. כבר בפסוק הראשון בתשובת ה' יש התייחסות לדברי איוב בפרק ג': "מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת" (ב) כנגד "היום ההוא יהי חשך" (ד), ומשמעו - מליך, דבריך על החשכת היום מחשיכים, מונעים את הבנת העולם ובביטוי זה מוסבים חיציו של איוב כנגדו.

שאלותיו של ה' אינן שאלות ריטוריות בלבד. הן לא נועדו רק להבליט את אפסות האדם בכלל ואיוב בפרט. שאלות אלו הן תגובה ישירה על דברי איוב כך, ל"ח, יז: "הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה" הוא תגובה לתיאור מקום המוות בדברי איוב (ג', יז): "שם רשעים חדלו רגז... ושם ינוחו יגיעי כח" וכן בפסוק יט: "קטן וגדול שם הוא". כוונתם של דבר האלהים היא: מהיכן יודע אתה את הנעשה בשאול, עד שאתה מוסר על כך פרטים שונים? האמנם "נגלו לך שערי מות"?
"המימיך צוית בקר ידעת שחר מקמו" (ל"ח יב)
הוא תגובה לדברי איוב ב-ג' ט:
"ואל יראה בעפעפי שחר".
פסוקים יט-כא בדברי ה' בפרק ל"ח אינם מובנים אם אין קושרים אותם לדברי איוב בפרק ג'. בפסוק יט נאמר: "אי זה הדרך ישכן אור וחשך אי זה מקמו, כי תיקחנו אל גבולו..." איוב לא לקח את החשך למקום כלשהו ולא נאמר עליו שהוא עתיד לקחתו. אין "תיקחנו" אלא צורת המודוס המורה על איווי. והיכן איווה איוב שהחשך, הלילה יילקח? בפרק ג' ו: "הלילה ההוא ייקחנו אפל", ולוואי והאפל ייקח את הלילה, החשך. פסוק כא בל"ח תוכף שאלה לשאלה בדבר מקום החשך: כאשר אררת את יום הוולדך ("יאבד יום אולד בו" ג' ב), זה היום שבו עתיד היית להיוולד האם "ידעת כי אז תולד"? האם ידעת אם תאריך ימים ("ומספר ימיך רבים") או שתהיה "כנפל טמון"? (ג' טז).

הזכרת הרשעים במענה ה' הוא הנושא החברתי היחיד הבא בפרק זה, ודוק, מכל טענותיו של איוב לכל אורך הספר אין הכתוב במענה מתייחס אלא לעניין הרשעים, שהוא הנושא החברתי היחיד הראוי לתגובה בדברי איוב בפרק ג', כאן אומר איוב כי טוב להם לרשעים במותם ואין הם נענשים (יז). על כך עונה האל שהיום הנברא נועד לעשיית דין ברשעים - כלומר אין זה נכון שהעולם הפקר הוא וכי אין בו הנהגה צודקת. כשם ששילב איוב בהתרסתו את קללתו כנגד הבריאה עם תלונה על מנוחת הרשעים במוות, כך שילב מענה ה' את בריאת העולם עם תגובה על מצב הרשעים שיימנע מהם אורם (טו).

אלהים ברא את העולם בחכמה, כלומר על ידי החכמה. דבר זה למדנו ממשלי ח' כא-לא, ועל כך מרומז גם באיוב ט"ו ז, ח. בפרק ל"ח אין אמנם דיבור מפורש על כך, אולם הכתוב משתמש באופן שיטתי ורצוף במלה חכמה ונרדפותיה: עצמה ודעת (ב); השרש י.ד.ע. פסוקים ד, ה, יב כא, לא לה; השרש ב.י.ן. בפסוק יח וכן המלה חכמה בפסוק לז. עובדה זו היא הוכחה שאין בכך מקריות והכוונה המבצבצת בין השיטים היא שכל אשר עשה ה' - בחכמה עשה.

מקובל לחשוב כי המסר במענה ה' הוא שאין להבין את מעשי הבורא ולכן לא נותר אלא להאמין בו. נראה מניתוח דברים זה שהדברים בהירים יותר - המענה רוצה לומר לנו כי אכן מעשיו של ה' במפורש טובים וחכמים הם העולם מתנהג רציונלית ויש בו היגיון, ולא כפי שניסה לטעון איוב. הכתוב התמקד בנושאי הבריאה משום שגם איוב מתמקד בראשית דבריו בנושא זה ובו ריכז את חיצי ביקורתו.


ואף על פי כן, עדיין נותרה פתוחה שאלה אחת: הלא גם אליפז (כגון ה', ט-טו) וגם איוב (ט', ה-יא) השתמשו במוטיבים מן הבריאה ודרך ניהול העולם להוכחת עמדותיהם, מדוע לא הסתפק הכתוב בהנמקה זו כדי להגיע למסקנה שיש להאמין בה' וכי כל מעשיו נכוחים?

הקדמונים ראו את הטבע ואת החברה כיצירה אחת המתנהלת על ידי אותה מערכת חוקים. ספרות החכמה נוהגת להסמיך תיאורי טבע לצדק אלהי. בדרך כלל חוקים אלה הם חוקים תליאולוגיים ולא סיבתיים ודבר זה נראה יפה בפרק ל"ח. משום כך מסתמך אליפז על תופעות הטבע ומסיק מהם את מסקנותיו על דרכי הנהגת האלהים בחברה האנושית וכנגדו איוב המגיע למסקנה הפוכה על סמך אותן ההנחות. כדי להכריע בויכוח יש להביא נימוק חותך ולא מערכת של הסתברויות. רק בעל הדבר יכל להכריע, והוא אמנם מכריע: בויכוח האם דרכי ה' צודקים ורציונליים, צדקו אמנם אליפז ורעיו, גדולתו של איוב הייתה שלא סר מעמדתו ועקרונותיו למרות ייסוריו. אולם, כאשר שמע במו אוזניו את אדון העולם, נכנע והודה כי הוא "עפר ואפר".