|
|
סימום נדונים למוות
|
|
חז"ל אמרו שהנדון למוות היה מקבל לבונה (סם) כדי שתיטרף דעתו ולא יצטער. האם דין זה חל על כל הרוגי בית דין, או רק על המיתות הקלות יותר?
אם הדין חל רק על המיתות הקלות יותר - אני מבין;
אך אם הדין חל גם על המיתות החמורות יותר - אז לא ברור לי, מדוע בכלל יש מיתות קלות ומיתות חמורות? לכאורה המטרה היא, שמי שעבר עבירה חמורה יותר, יצטער יותר במיתתו; אך אם ממילא דעתו נטרפת והוא לא מרגיש כלום, מה זה משנה באיזו מיתה ממיתים אותו?
ואין לומר שהמטרה היא להרתיע, שהרי גם הרואים יודעים שהנדון למוות מסומם ואינו מרגיש כלום!
אפשר לשאול את השאלה גם בכיוון הפוך: אם המגמה של התורה היא, שאנשים מסויימים ימותו במיתה שיש בה צער רב, מדוע חז"ל הלכו נגד המגמה הזאת וקבעו שיש למעט בצערם? והרי, אילו התורה היתה רוצה שלא יצטערו, היא היתה קובעת עבורם מיתה קלה יותר!
|
התשובה:
|
|
ולמה להקל עליו במיתה הקלה הלא התורה נתנה עונש שיצטער בו? אלא שההלכה קובעת שיש להקל על הנידון כחלק מן הרחמים החבריים שאנו חשים ומחוייבים להפגין גם כלפי נידונים למוות: ואהבת לרעך כמוך. וכלל זה תקף במתים במיתה קלה ובמתים במיתה חמורה. חומרת המיתה לא ברור שהיא בצער שחש הנידון יתכן שהיא במהומה שהיא מקרינה על הצבור למען יראו ויראו. בנוסף לכך אף אם החומרא קשורה לצער הרי שטירוף הדעת לא מקהה לגמרי את תחושת הכאב אלא מחלישו ובעיקר לא גורר מחזות של בושה הנובעים מן הפחד של הנידון למוות לפני מיתתו. יש לשמור גם על כבודו של הנידון למוות עם כל חומרת הענישה.
לימוד תיאורטי פורה
עמית קולא
|
|
|
|
כתוב תגובה
|
|
גולשים נכבדים,
אנא הקפידו לכתוב הערות עינייניות ביחס לשאלה הנוכחית בלבד!
לצערינו, שאלות, הערות כלליות וכד' שאינן מתיחסות לשאלה, יימחקו מהמערכת.
בברכה, צוות שו"ת מורשת.
|
הנך מוזמן להגיב על
סימום נדונים למוות
|
|
|
|
|
|
|
|
|